לינה משותפת

כמו מרסל פרוסט שיצא למסע בחלל הזיכרון אחר הזמן שאבד, מסע שהחל בניחוחן של עוגיות מדלן, כך קורה לי כאשר אני נתקל במושג "לינה משותפת". ואם אני מניח לעצמי להשתכשך בגליו הרכים של הזיכרון, אני נזכר ביום כזה שהחל והסתיים בלינה המשותפת, עוד בטרם הפכה למושג. 

פעם לפני הרבה שנים, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בילדותי בקיבוץ אשדות יעקב, הייתה לא רחוק מהקבוץ בריכת אגירה מבוץ ששימשה לנו כבריכת שחייה בקיץ. 

כשהיינו משחקים בה "קדרים באים", אם היית נלכד בכפם של רודפיך חסרי הרחמים, הם היו חובטים בך (מתחת למים, כדי שהמטפלת לא תיראה), ובנוסף היו דוחפים את ראשך לתוך הבוץ הסמיך עד שפיך היה מתמלא בבוץ חלקלק. 

כדי להימלט מה"קדרים" היינו משתמשים בשיטות שבעזרתן יביסו, בעתיד, הווייט- קונג את האמריקנים בווייטנאם. כלומר, למדנו איך לנצל את תנאי השטח כדי להסתתר ואחר כך גם לתקוף. חבטת רגל אחת העלתה עננת בוץ גדולה ועכורה בעיני הרודפים, עננה שמאחוריה יכולת להיעלם ולהימלט לחוף מבטחים. 

אך מה שקרה באותו יום, היה הפוך מפעולת וייטקונג מוצלחת. כשעלה הענן העכור, כל כך התבלבלתי עד שנמלטתי היישר אל זרועות הקדרים שלימדו אותי מה קורה באמת כאשר תחבולה נכשלת במלחמה.

לבסוף, כשהיינו מותשים מהמרדפים חסרי הרחמים ומשמש העמק הקופחת, עלה קולה הנחוש של המטפלת וכינס אותנו כעדת ברווזונים לארוחת הצוהריים. ארוחה שנותרה בזיכרוני הרבה יותר טעימה ממה שהייתה באמת, במציאות הכלכלית הקשה של אותם ימים בשנות החמישים.

אחרי שהמטפלת קילחה אותנו ביד קשה ובזרוע נטויה, נשלחנו אל חדרי השינה כדי לנוח. מתחת למצננים כבדים ודולפי מים התאמצנו להתראות כישנים, עד שלבסוף נרדמנו באמת. 

לפנות ערב אחרי שקמנו וסידרנו את המיטות, הלכנו ל"חדר ההורים" ל"ארוחת ארבע" ולבילוי עם ההורים, ובלילה חזרנו ל"בית הילדים" ללינת הלילה.

אותו ערב הייתי מאוד רגיש, בגלל המכות שחטפתי בבוקר, ורציתי שאבא יישאר איתי עוד ועוד. לאחר שסיים לספר סיפור סגר אבא בטריקה את הספר, וכשהתכופף לתת לי נשיקת פרידה עלה ממנו ריח של טוב של אבא'ים, ואז,תפסתי בחלק מראשו שהיה הכי קרוב לפה שלי, באוזן, סגרתי עליה את השיניים וסירבתי בכל תוקף להרפות. 

מאחר והזיכרון משמר רגעים קשים עד הפרט האחרון שבהם, אני זוכר עד היום איך אבא שלי גנח פתאום והתרומם בתנועה חדה כשאוזנו שותתת דם, ואיך בפי נותר החלק מהאוזן שנחתך ושסירבתי למסור אותו בחזרה. אני זוכר את הכאב שאחז בי כשפתחו לי את הלסתות בכוח כדי לחלץ מבין מלתעותי את הבדל החתוך, כדי שאפשר יהיה לצרף אותו לאבא שלי שהועלה לבית החולים, כדי לאחות אותם מחדש. 

לפתע הוצפתי ברגשי חרטה על המעשה הנורא שעשיתי, ופרצתי בבכי קורע לב ומלא רגשי אשמה. שומרת הלילה שניסתה לנחם אותי אמרה לי ש"לא קרה כלום, יתקנו את אבא שלך בבית חולים", אבל אני בכיתי עוד יותר והפרעתי לכולם לישון. 

כעבור כמה שעות אבא חזר באוזן חבושה בתחבושת לבנה ונשק לי שוב. הפעם אני זוכר מהנשיקה את ריחות חומרי החיטוי שעלו מן התחבושת ואת העובדה שאבא לא כעס. נרדמתי מהר ולמחרת עברתי על הטראומה הלילית לסדר היום, כדרכם של ילדים. 

אבל מאז, כשאומרים לידי "לינה משותפת", יש לי תכף ומיד טעם של אוזן חתוכה בפה, והמון געגועים למשהו שעד היום אני לא בטוח אם הוא לא קיים בעצם רק בזיכרוני.