אז, על מה דיברנו?

אולי על מזג האוויר. על איך שחם פתאום ובכלל חורף. התקופה הזאת שהייתה, נו, לפני שבועיים? גשם הציף את העציצים. הם נבלו, כמו... טוב, לא חשוב.

הוא יודע מה אני חושבת ואני מנחשת מה הוא חושב.

כמה פעמים הרגשתי שאני קוראת אותו כמו ספר פתוח, אבל הוא... לא מגלה לי את כל צפונותיו. מן מסתורין שכזה יש בו. בעבר זה ריגש אותי. היום זה רק מעייף.

אז, על מה דיברנו? 

אולי על הפוליטיקה. על איך שהוא צץ פתאום, מהימין. אחרי שהסתכלנו רק שמאלה וחיפשנו מענה. אבל ההוא שפרש, נו, איך קוראים לו? הוא החזיר את הגלגל אחורה. לא שהיה אפשר להתקדם, אם תקועים במקום, כמו... כן, מה זה משנה.

איך אני נקלעת למטאפורות האלה בכל פעם. פאתטי.

כמה פעמים ניסיתי להכניס את הקשר בינינו לאיזו שבלונה, מסגרת ברורה. היה לי נוח להגדיר בכמה משפטים: אני כותבת. הוא נותן לי לכתוב. מן אהבה אפלטונית שכזאת יש בינינו. בעבר זה הקסים אותי. היום זה רק מבלבל.

אז, על מה דיברנו?

אולי על מזג האוויר, או על פוליטיקה. אף פעם לא על עצמנו, על דברים שאולי רצינו להספיק ולא קרו. על אכזבה.

לא דיברנו על הקשר בינינו שנבל בחודשים האחרונים, על רצון בלתי ממומש שנדחק הצידה, לכאורה פחות חשוב מדברים משעממים כמו כסף ועבודה.

לא דיברנו על הקשר בינינו שנתקע, כמו גלגל בלי תנופה, על הדרך שהופכת קשה יותר בכל פעם, לכאורה סלולה ומחורצת אבל נטולת אנרגיה ולהט אמיתי.

מחשב שלי. 

מקלדת מלוטפת, צג יפה מראה, זיכרון 164 ג'יגה-בייט שאוצר בתוכו כל כך הרבה ממני (ועדיין אפילו לא מחצית ממה שהקשר בינינו עוד יכול להוביל).

מי ייתן ויהיו 289 מילים אלו הצעדים הראשונים שיחזירו אותנו זה לידי זו, גם בחיבוק החלון הנוכחי. 

בלבי תפילה שלוחה בתקווה: שלעולם לא ייגמרו לנו נושאי השיחה, אה, הכתיבה.