הזבוב

הגברת רוצה עוגת מוס שוקולד. 

"זלדה, היום יום מיוחד, עשר שנים לנישואין" היא אומרת כשאני רק בדלת, "תעשי לנו משהו מיוחד"?

זה לא באמת שאלה. כשהגברת רוצה משהו היא עושה כאילו היא שואלת. אבל אני יודעת טוב איך לענות לה. 

"בטח גברת, מה תרצי"?

"אולי את העוגה הזו שאת עושה כל כך טוב" היא אומרת ואני יודעת בדיוק מה היא רוצה. צריך הרבה שמנת מתוקה וחלב בשביל עוגת מוס שוקולד אז לפני שאני שמה את התיק על הוו הקטן ליד השירותים של האורחים, אני הולכת למקרר ורואה שאין מספיק. 

"אני אלך למכולת להביא דברים" אני אומרת לה ויוצאת שוב.

בחוץ חם נורא, אפילו שמוקדם בבקר. המכולת לא רחוקה אבל עד שאני הולכת ועד שאני חוזרת, אני כבר רטובה מתחת לשחי ובשערות מהזיעה.

כשאני נכנסת למטבח עם כל מה שקניתי דבר ראשון אני מדליקה את המזגן. בשביל עוגת מס שוקולד צריך הרבה שלווה, אסור להתעסק בכמה חם. אחרי זה אני מוציאה את המיקסר ושמה על השיש. אחרי זה מוציאה חמאה מהמקרר, שתתרכך קצת ופותחת גם יין. השוקולד הטוב זה הקליבו שאני שומרת להם במקפיא. המקפיא במזווה וכשאני הולכת להביא אני מפילה לא בכוונה צנצנת של מלפפונים חמוצים. זה אני עשיתי את החמוצים, אבל הגברת לא תשמח. אני מקשיבה, אבל אף אחד לא נכנס. בטח הלכה לעשות אמבטיה, כמו שהיא אוהבת. 

אני מביאה מהר סמרטוט ומנגבת, אבל נשאר ריח חמוץ, אז אני פותחת את החלון. שיכנס אוויר. 

עד שאני מביאה את כל מה שצריך, מתחיל לשרוף לי בעיניים. זה בטח הזיעה מקודם בחוץ. יש לי במגירה של הסכינים את כל הדברים הקטנים שלי, הגברת אף פעם לא מסתכלת שמה. אני מוצאת את הטיפות עיניים שאני לוקחת כי הרבה שורף לי בעיניים בזמן האחרון. אני מוציאה ושמה לידי. עוד מעט אלך לחדר שירותים ואשים בעיניים. 

בינתיים צריך לשבור ביצים ולהפריד צהוב לחוד, לבן לחוד. הצהוב הולך עם הסוכר, עליו בא החלב, אחרי שיתחמם. אני מתכופפת להוציא את הסיר הקטן, לחמם את החלב ושומעת פתאום זומממ זומממ... אני קמה מהר, מסתכלת לכל הכיוונים. זבוב גדול ירוק נעמד על הקערה של הצהוב של הביצים. אני מחפשת משהו להרביץ לו ותופסת מהשולחן את הנייר ששם, קצת מקופל כזה, אבל זה גם טוב.

אני מרביצה עם הנייר על הקערה והוא מתרומם, קצת עייף, אולי שתה יין. אני עושה תנועות עם הנייר שלא יעיז להתקרב שוב. בגלל שהעיניים שלי עוד שורפות, הנייר עף לי מהיד ונופל בקערה. 

בדיוק ברגע הזה הגברת נכנסת. היא עוברת אותי כאילו ראתה אסון והיד שלה תופסת את הנייר שכולו מרוח בצהוב של הביצים. "מה זה זלדה"? היא צועקת "את יודעת מה זה"?

זה אותה שאלה אבל אני מבינה שהיא אומרת שני דברים שונים.

"לא" אני אומרת. אני עונה על השאלה השנייה, כי על הראשונה לא צריך לענות. זה נייר שנפל בקערה.

"זה המטוס שעשה דולב בגן" הגברת ממשיכה לצעוק "זאת מתנה ליום הנישואין שהוא הכין לבד, ועכשיו הרסת הכל".