מאצ'ו פיצ'ו מת הזמן

א.

למעלה, בפסגות המשוננות של הרי האורובמבה בנו בני האינקה את עירם האבודה- מאצ'ו פיצ'ו הנהדרת.

בפרץ אדיר של שלמות בנוה. כמו בהרף עין של האלים. תתארו לעצמכם, בבת אחת רחשו כיכרותיה בני אינקה חרוצים (רק לפני שניה לא היה שם כלום) ושווקיה מלאו בהמולת רוכלים. אל אריגי הצמר הצבעוניים של מאצ'ו פיצ'ו היו עולים כפריים לרגל מכל קצוות הממלכה שהשתרעה עד למקום שממנו זורחת השמש. 

צליינים שוטטו ברחובותיה השוקקים כשהם מכוסים בברדסים כהים. מלכיה משלו ביושר בהיכלותיה וכוהניה זבחו בהדר קורבנות אדם לאלים רבי עוצמה על מזבחות האבן הנהדרים.

יום אחד קמו ונטשוה. באותו הרף עין של האלים היו השווקים הצבעוניים לחול, והכיכרות ההומות כוסו באבק הזמן. היום רק הרוח תקונן במקדשים את געגועי האבן לדם הקורבנות. היום מאצ'ו פיצ'ו היא סתם עיר אבודה וצופנת סוד, בפסגות המשוננות של הרי האורובמבה.

ב.

בעצם השאלה היא מהי המציאות. או ליתר דיוק מהי מציאות. או כמו שסבא שלי (מצד אבא שלי) מוריס אוחנה, היה נוהג לומר לאבי ז'אק במרוקו: "המציאות היא מה שרואים. לא מה שחושבים". סבתא ז'ורז'ט, ששמעה את דבריו מהמטבח המסתורי שלה, הייתה צוחקת ואומרת: "מוריס אל תבלבל לילדים את המוח עם הפילוסופיות שלך. המציאות היא מה שאוכלים. יש אוכל ישנה מציאות". 

סבא היה מסתכל בה באהבה גדולה ושניהם היו צוחקים צחוק טוב של אנשים היודעים שהמציאות מורכבת מהרבה דברים, ושבעצם למרות שהם אומרים דברים שונים, הם מתכוונים לאותו דבר. אחר כך עלו לארץ ישראל. וסבא וסבתא כבר לא צחקו להרבה זמן.

ג.

עונת שלהי הקיץ, המכונה במקומות אחרים סתיו, קשה לבני האדם, שתמיד הם באים אליה מתוך שרפת הקיץ כפליטים. רחל אוחנה מתבוננת סביבה ורואה איך בני האדם אוספים בערמות את מעשיהם המתים שנותרו מאחור.  בלילות היא שומעת אותם מקוננים ברוח הנושבת אל הירח החיוור. במשק רך חולפים מעל לראשה משולשי עופות נודדים, זועקים מרה את שירת כוכב הצפון החורץ געגועים על אישוניהם הדולקים.לפעמים נידמה לה שכל העולם עומד ולרגע חולף של טוהר היא רוצה לבכות ולהיאסף אל מותה, כמו עונות השנה, כמוהן לשוב מחדש לעד.

ד.

כשנולדתי, כשבעים שנה לאחר פרוץ המאה העשרים, לאבי ז'אק לבית אוחנה מקזבלנקה ולאימי שושנה ליכטנשטיין מלובלין, קראו לי רחל אוחנה. למרות  שכאשר נולדתי שרר שקט מפחיד, כוסה עד מהרה השקט בהמולתה המרגיעה של מלחמה.

הייתה זו מאה שהחלה עם המון תקוות שעד מהרה הפכו להיות אידיאולוגיות שוחרות טוב לבניו ובנותיו של המין האנושי. הייתה זו מאה שאמורה הייתה להיטיב עם המין האנושי. 

בתוך כמה עשרות שנים הפכה התקווה לשיפור חיי האדם לחדוות רצח קטלנית, שרק הלכה והשתכללה ממלחמה למלחמה. וכך קרה שמה שארע לכל האנושות במאה העשרים הותיר את טביעת אצבעותיו הנחרצות גם על תולדות חיי שהחלו להירשם אי-שם בשנות השבעים.

ה.

"לאדם יש תקווה גדולה אבל זיכרון קצר". את הכתובת הזאת גיליתי אני רחל אוחנה, בין שרידיו של גטו ורשה החרב. היא הייתה חרוטה על קיר הרוס של בלוקים וכמעט טושטשה כבר לגמרי. הייתי במסע אישי לפולין יחד עם אבי החי ואבותיה המתים של אימי.

לאשק קולקובסקי עדיין לא חיבר את "אגדת הקיסר קנדי" וקישלובסקי עוד לא הביא לאוויר העולם את יצירת המופת שלו ה"דקלוג" (עשרת הדברות). אפילו "חייה הכפולים של ורוניק" לא היוו עדיין אופציה תרבותית אלטרנטיבית. מאחר וכל אלה עוד לא נוצרו, לא הייתה סיבה שלא לחשוב שכל הפולנים הם רעים.

ולכן הסתובבנו והתבוננו בטינה אל כל הפולנים שחלפו על פנינו ברחוב. בעצם, מה עוד יכולנו לעשות?

שם נזכרתי פתאום, בפתחה של חנות אפלולית, בסיפורה של בלה: בלה נולדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בצד הארי של ורשה. 

עד גיל שש הסתובבה דודה בלה עם צלב לצווארה ושרה "אווה מאריה" בקול דק כל יום ראשון בכנסיה. בלה הייתה ילדה גבוהה וחזקה כקוזקית שהנהיגה את כל הבנות במשחקיהן ברובע. עד גיל שש. 

בגיל שש אחזה הדודה בלומה בידה בכוח ומשכה אותה לעבר המקום "שלא הולכים אליו"-  גטו ורשה ההרוס. 

דודה בלומה הצביעה בידה לעבר הגטו ושאלה בקול חנוק מדמעות: "את רואה את זה?" בלה בת השש נשאה עיניה והסתכלה בסקרנות גדולה על המקום ש"אסור ללכת אליו" וראתה: "ערמות של לבנים שבורות. שברי זכוכיות. פחיות חלודות. גלי חלומות נשברים". אז הוסיפה דודה בלומה ואמרה משפט שדודה בלה בחיים לא תשכח: "אל תשכחי אף פעם שמפה באת!". כך נודע לבלה שהיא יהודיה.

אחר כך עלו לארץ ישראל. עם המון תקוות כמובן. כמו כולם. היום כשדודה בלה עוצמת את עיניה בעייפות מול הטלוויזיה, היא שומעת באוזן אחת "אווה מאריה" ובאוזן השניה את הנערים מוילנה מזמרים בשמיים בקולות של מלאכים. דודה בלומה מתה כבר מזמן. סוף סוף היא במקום אחד. ובתה דודה בלה, שאינה מסוגלת עוד לחיות במקום אחד, חיה בהרבה מקומות, כהוכחה אחת ניצחת לכך שהחיים למרות הכל נמשכים.

ו.

בעצם השאלה היא מה זה שיגעון?

כשאני באה לבקר את סבא אברהם ליכטנשטיין, אבא של אימי, בבית משוגעים, הוא מסתכל בחשש לצדדים ואחרי שהוא מפשיל שרוול ומראה לי את המספר שעל ידו הוא אומר בלחש כאילו הוא מגלה לי סוד מסוכן: "כל יום אחר הצהריים אני ניגלה לאלוהים. מבויש וניכלם הוא מסתתר מאחורי הדלת ומנסה להסתיר את פניו כדי לא לראות את פני המאשימות. אני שואל אותו לשלומו והוא עונה לי בקול חנוק מדמעות, אני נוזף בו וכועס נורא והוא בוכה כמו ילד קטן ומתחנן שלא אעשה לו"...

סבא אברהם משתתק ועיניו מתמלאות פתאום בדמעות של כעס וכאב. הוא מטיח את ראשו בקיר ואני מתחננת בשקט שאף על פי שיתמהמה, ברגע האחרון, יעלה קולה של האחות להושיענו ברחמיו.

ז. 

סיכום זמני (מה זה זמן?):

תחילת האלף השלישי במאצ'ו פיצ'ו מת הזמן סבא וסבתא החיים והמתים של רחל אוחנה לא מחייכים עוד בארץ ישראל אנשים מקוננים ברוח הנושבת אל הירח החיוור מבקשים להיאסף אל מותם ולהיוולד מחדש גם אחרי גטו ורשה לאדם תקווה גדולה וזיכרון קטן ובכל זאת החיים נמשכים סבא רבא שמיל השותק שותק יחד עם העכברים שלא נגעו בגווייתו דודה בלה מנסה לשמוע אותו דבר בשתי האוזניים לא יכולה באוזן אחת היא ארית ובאחרת היא יהודיה אלוהים ניצב ניכלם מול חורבות גטו ורשה מנסה להסתיר את פניו שלא לראות את פנינו המאשימות ואנחנו אנחנו שלוקחים חלק בסיפור אם מרצון ואם לא ממשיכים לקוות כמו בכל פעם ששנה באה אל קיצה ומתחילה לה שנה חדשה שעוד יהיה טוב ושגם אנחנו כמו עונות השנה עוד נשוב מחדש לעד...