כָּכָה

לָךְ אֲנִי אוֹמֶרֶת
שִׂימִי הַכְּאֵב 
בְּכַף יָדִי  
בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי אֵדַע
זֶה עוֹר זוֹ הָאֶבֶן
הָעַיִן, הָרִיס שֶׁנָּפַל
הַיָּם שֶׁגָּאָה 
מַאֲרַג  הָאשֶׁר 
חוּטֵי דֹּק הָאֵימָה

אֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת 
הַכְּאֵב הוּא הַכּוֹס
הוּא הַמַּיִם
הַדָּם, הָעֵינַיִם
בּוֹאִי נִשְׁתֶּה לְחַיִּים
לְחַיֵּי הַשָּׁחֹר הַזֶּה
נִתְפַּלֵּשׁ בּוֹ נִמְרָח
עַל גּוּפֵינוּ, פָּנֵינוּ
עַד שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹרֶבֶת 
וְאָז נִצְטַלֵּם מְחַיְּכִים