נשיאת דברים

Photo by Sixteen Miles Out on Unsplash
Photo by Sixteen Miles Out on Unsplash

 

 

דברים שנשאתי בערב ההשקה של הוצאת 'כתב' , 

אנתולוגיית סיפורים קצרים בשם 'העולם של אתמול'. 12/4/21


גבירותיי ורבותיי הנכבדות והנכבדים!

ברוכים הבאים לערב של חגיגת יצירה ושל חיים. בשנה שעברה, בוטלה ההשקה ונכנסנו ביחד עם כל העולם למצב שמבחינה רגשית רק כפסע היה בינו ובין תחושת סוף העולם. נאלצנו לנתק קשרים שהיו מובנים מאליו בעינינו. מערכות ורשתות תמיכה קרסו. עבודה. לימודים . איש איש נדרש להישאר תחת גפנו ותת תאנתו במובן לא צפוי. והנה השנה, אנו חוגגים מול ים ושמיים במפגש חברים. ועל כך נרים כוס ונברך"לחיים". 

יש כאלו שהסגר והחרדה דחפו לפרץ של יצירה ויש מי שקולו נאלם מרוב בהלה וייאוש. כולי תקווה שאתם נמנים בין הראשונים. 

הנושא של האנתולוגיה שהוא 'העולם של אתמול' נראה קולע להפליא מפני שהשנה האחרונה חילקה את חיינו ל'אז' ול'עכשיו' באופן נחרץ וברור. ודי להביט לצדדים בכדי לראות ש'העכשיו ' שלנו כולל מסכות ושמירה על ריחוק. שהוא זר לטבע האנושי מפני שמאז תחילת קיומנו כמין הישרדותנו קולקטיבית ומושתתת על שיתוף פעולה חברתי.

גם המקום בו אנו נפגשים היום נושא סמליות של 'אז' ושל 'עכשיו' מפני שבעבר יצא שמו לשמצה כמקום של החפצה וניצול של נשים. זה היה מועדון ה'פוסיקט' שהיה חלק מתעשיית שירותי המין. ואילו כיום, המקום מהווה מרחב חברתי להעצמה נשיית, אישית וקהילתית ולחופש יצירה וביטוי עצמי. כך שאפשר לשמור על אופטימיות זהירה בנוגע ל'כאן ולעכשיו'. 

רציתי לדבר בנושא של כתיבה ושל העצמה. נקודה משמעותית בחיי האישיים הוא המפגש עם צוות הוצאת 'כתב' ובעיקר עם משה היקר, מפני שרק כשראיתי את יצירותיי מודפסות בכרכים שנמכרים בחנויות ויש להם ברקוד, יכולתי לומר על עצמי בהתחלה בהססנות וכיום ביתר בטחון: אני סופרת. אני משוררת ויש לי מה לומר. ולכן, משה, זו לא הפעם הראשונה שאני אומרת לך שאתה והצות שלך עושים פה דבר גדול. 

בשנים האחרונות אני מנחה סדנאות כתיבה ומעודדת חברות ומטופלים לכתוב כאמצעי להעצים את עצמם. מלשון עוצמה. אני עושה זאת כעובדת סוציאלית קלינית וככותבת ועורכת נלהבת והריני מאמינה שעצם פעולת הכתיבה יש בה אמירה של בריאות נפשית. למה הכוונה? שאני מכירה אנשים חזקים, בעלי עמדה מקצועית מכובדת, אקדמאיים בעלי משפחות אסרטיביים שבבואם לכתוב או לצייר משתתקים מרוב פחד שמא יקבלו ביקורת. או שמא יוציאו תחת ידיהם תוצר לא מושלם. בעיניי, השאיפה לשלמות היא מנגנון הרס עצמי בתחפושת. עבור מי שמעז/ה לבטא עצמו/ה , ההתבוננות בתומר מהווה פעולה של שיקוף ושל הכרה. במובן הזה, כתיבה, פירסום וקבלת תגובות מהווה חוויה טיפולית מתקנת לחוויה של אילמות , העדרות. בכתיבה ובמשוב יש הנכחה מלשון נוכחות בחיי עצמי ויש ניכוס במובן של רגשותיי ותודעתי הם נכסים שלי. 

מעיון ביצירות שנכתבו ופורסמו התרשמתי שחלק משמעותי עוסק בעיבוד אבל. רבות הסדרות בנטפליקס שבלב ליבן הדמות המרכזית עסוקה באבל שלא עובד. 

האבל אינו רק על פטירת אדם אלא גם על אובדן תקופה או אובדן מקום ואובדן חלק של ה'עצמי'. שהיה בעל איכויות מסויימות שאינן עוד. האבל הוא תהליך שלפי הפסיכאטרית קובלר רוס שבנתה את מודל עיבוד האבל הוא מתקיים בשלבים. המתאבל נקרא להתקדם ממצב של הכחשה דרך שלבי כעס, משא ומתן דכאון והשלמה עם האובדן. נראה שכתיבה ממוקמת בשלב האחרון של התהליך , שלב ההנצחה. ואני מזמינה אתכם להרהר בסיפורים ובשירים ששכתבתם ולחשוב את מי או את מה ביקשתם להנציח? ואחרי הכתיבה כהנצחה, אחרי שסיימנו לדוש בעבר, נוכל להתפנות לומר ולבטא את מי ואת מה שאנחנו מרגישים חווים חושבים עכשיו. 

תודה לכל הנוכחים והנוכחות .

מאחלת עוד שנות כתיבה וחברותא ושירבו החגיגות מעין אלו!

בברכה אופיר מלכי 

נכתב על-ידי
אופיר מלכי
הדף נקרא 63 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי