סאמרסקול

שולחן ערב שבת ננטש עם כל שדה הקטל עליו, קצפת בתותים בצלי בקר בטחינה. הנוימנים יצאו לעשן בחוץ עם אלעד. הילדים שלהם נכנסו לשחק בחדר של הקטנים, וקרן ניגשה לחדר של המתבגרת לשאול לשלומה, כי כבר אחרי שני ביסים מהארוחה, המתבגרת קמה מהשולחן ובטענה שכואב לה הראש נעלמה לחדר. 

קרן עמדה לנקוש בדלת, כשהיא שמעה את ענבל לוחשת לסמארטפון החדש שלה (ארבעת אלפים שקל כמעט), "רגע! אני חייבת לספר לך את זה, ואת מתה - את לא מספרת לאף אחד! זה בינינו!" 

היו שם כנראה הבטחות מהצד השני. 

"אמא שלי ועופר, המורה למתמטיקה-" 

פרק האמה שלה נעצר על סף הנקישה; מבט קהה והאוזן הוצמדה; הלסת נשמטה. "הציונים שלי נהיו סבבה, אבל זה מגעיל, הוא עשרים שנה יותר צעיר ממנה!" 

איך שלחישות מבקיעות להן דרך!

בינתיים אלעד נכנס בשביל הוויסקי והיא התרחקה מהדלת. 

"היא בסדר?" הוא שאל. 

"כן," אמרה בקול סדוק. היא הייתה צריכה להפיח אוויר מלוא ריאותיה כדי שהדברים יישמעו. 

אלעד נותר משתהה.

"אני כבר באה. אני רק אשים על עצמי משהו." גלשה לחדר השינה וסגרה את הדלת. 

היום הורים. היא ידעה באותו רגע שהוא ביקש מענבל "לדבר עם אימא לבד," שהוא יהיר ויהירות מובילה לטעויות. הנשיקה הייתה, עם זאת חלומית. בחדר של צוות מתמטיקה, מוקפים ציוד בית-ספרי משמים. גליון ההערכה של ענבל נפל על הרצפה ונדרך בנעלי העקב, שהיא בחרה במיוחד בשבילו. 

בחוץ הדהדו הורים וילדים, שהמתינו לתורם, והם הסתייפו בלשונות ומצצו שפתיים זה לזה בשקט מופתי. הוא שלח ידיים גדולות. התשוקה שלו אליה חירמנה אותה. "עופר!" היא היסתה אותו בשארית האחריות שהצליחה לגייס, "הילדה בחוץ, וכל הבית ספר…"

"עכשיו מה?" ניסתה לחשוב בבהירות, אבל לא הצליחה להתגבר על ה"עשרים שנה מבוגרת יותר" ו"זה מגעיל". היא הרגישה סקסית וצעירה; הרבה יותר ממה שהיא הרגישה כשהיא הייתה בגילה של המגעילה הקטנה. ומאיפה היא הביאה את החוצפה בכלל לספר לחברה?! במקום להיות נבוכה ולסתום את הפה, ואולי לכתוב על זה באיזה יומן פרטי וסודי ולשמור במגירה עמוקה בסמארטפון. לא שזה היה יותר טוב, כי זה כבר זמן שאול, ובסוף זה היה איכשהו מתגלה ומופץ בכל הרשת ובין כל החברים שלהם ושל הילדים שלהם, אבל לפחות זה היה סיפור, ולא בדיחה.

"תקחי כדור ותסדרי במטבח." הורתה למתבגרת, כשזו ניסתה לחמוק לשירותים. "תרוקני ותמלאי את המדיח, ואת כול השולחן למקרר או לפח, ותנקי אחריך. ואל תשאירי לכלוך בכל מקום, כמו שאת עושה בדרך כלל."

"אני אפילו לא אכלתי," מחתה הנערה; הטלפון שלה היה חם על האוזן. 

"אז מה? בבית הזה אין פרזיטים. תעשי את זה עכשיו!" קולה של קרן היה גבוה וצורם.

המתבגרת האדימה. הניסיון של אמה להטיל עליה מרות בקשיחות… באיזו זכות היא בכלל אומרת לה מה לעשות, בזמן שהיא עושה מה שמתחשק לה ומשקרת לגבי זה. 

"אני לא הולכת לעשות את זה," הודיעה המתברת חגיגית.

"הא, לא?!" הנמיכה האם הזועמת את הטון. היא הרגישה את הזעם המתוק של הנקמה עולה וממלא אותה כוח. "אז תני לי את הטלפון שלך, הוא מוחרם! וזאת רק ההתחלה!"

"אני באמצע שיחה, אמא! אל תתחילי להשתגע!"

"תפסיקי את השיחה שאת מנהלת עכשיו, ותני לי את הטלפון, ואני מציעה לך לשקול את התגובות שלך, כי זה לא פועל לטובתך."

קרן יכלה לראות על פניה של בתה את חישובי העלות תועלת, שהיא כל כך התחילה להצטיין בהם. הייתה ההסכמה שלהם לסיני עם חברות בפסח, והבטחה למכונית משלה ברגע שתוציא רישיון, והכי חשוב - הסאמרסקול באנגליה. 

"נו, באמת," מלמלה הבת ומסרה לאמה את הטלפון. כעסה של קרן הצטנן. 

"אבל באמת כואב לי הראש," התחילה המתבגרת לבכות, מזהה את החולשה ההורית המוכרת. הזעם הקדוש של קרן היה אמור להתפרק למולקולות. ענבל הייתה זוכה בטלפון ובפטור מעבודות שירות עם חיבוק אמהי ונשיקה על המצח. אבל לא הפעם. ה"עשרים שנה מבוגרת יותר" ו"זה מגעיל" לא הרפו, וקרן התקשחה מחדש. את הטלפון היא השאירה לעצמה ועבודות השירות נותרו בעינן, ושמחה על נצחונה הקל, הביטה קרן בבתה המובסת, כל כך צעירה וחסרת ניסיון, ואמרה "אם זה לא יהיה מבריק, כשאני אבוא לבדוק, את יכולה להגיד שלום יפה לסאמרסקול."  

קרן התעטפה בשל צמרירי ויצאה למרפסת. היה קריר והיא התיישבה בחיקו של בעלה גם כדי להתחמם וגם כדי להירגע. גופו הדיף את ריח כלי העבודה הרגיל, והיא שאלה את עצמה, לא בפעם הראשונה, איך זה שהריח הזה לא עוזב אותו, גם לא אחרי מקלחות וכביסה. 

"קרה משהו?" שאל אלעד, והיא אמרה "הכול בסדר." 

"ענבל?"

"גם היא בסדר, החוצפנית!"

"מה בכל זאת קרה? שוב." כך האב המודאג, שהיה בו זמנית בעל מתחשב, אבל קרן בחרה לשתוק בקשר להכול, מזגה לכוסות והרימה לחיים; גלגלה סיגריה ועישנה אותה בקוצר רוח. 

למרות הוויסקי והסיגריות, הנוימנים היו משעממים כרגיל. רוני חזרה על מחשבותיה בנוגע למצב הביטחוני, וגדעון דיבר כהרגלו על בית הספר ועל כדורגל; שני נושאים שהיו יקרים ללבו, ועשו אותו סטראוטיפ משעשע של מורה לספורט. ואז דלת המרפסת נפתחה והמתבגרת הופיעה מולם, חיוורת וחלושה למראה. 

אלעד הרים אליה מבט אבהי מודאג, הנוימנים עשו את הפרצוף השמור לילדים של אחרים, וקרן החלה לאבד גובה במהירות.

"אני רוצה להסביר את השיפור שחל בציוני המתמטיקה שלי," אמרה הצאצאית, חוצה את הרוביקון שלה בחיוך קטן ומתוק. לבה הפועם של קרן היה קרוב לפרוץ מבית החזה ולהתפוצץ. בשארית כוחותיה ניסתה מהלך בלימה אחרון: "מה שמאוד יעזור לך להתקבל לסאמרסקול."

"פאק סאמרסקול," אמרה ענבל. 

"גם אנגלית היא יודעת," צחקק המורה לספורט.