חופה בחצר

בשיער מסורק היא ניצבה,

עטופה בשמלה לבנה.

בחליפה התפורה למשעי,

ניצב למולה חתנה.

ימים כה רבים היא חיכתה לו,

לערב הכי מיוחד,

פרטים כה רבים תכננה בו,

כיצד יצעדו יד ביד.

פרחים, נגנים וצלם,

את הכל דמיינה כבר שנים.

אורחים מוזמנים ואולם,

וקול מצהלות חתנים.

חלומות ישנים מילדות,

קרמו מולה עור וגידים.

מתרגשת וגם קצת חוששת,

מצפה את ביתה להקים.

אך חלומות הם דבר כה שביר,

מתנפצים באבחת מציאות,

הנגיף הוא כמו חרב חדה,

ביתק באחת את החוט.

אין תזמורת ואין מנגנים,

האולם אינו אלא חצר,

החברות נשארו בביתן,

האורחים עשרה לא יותר.

אך מתוך ערפל ובדידות,

ישנם גם ניצוצות של שמחה.

אהובה ברכות אוחז בה-

"מקודשת" אומר בביטחה.

גדולה הסרת הטבעת,

יותר מנביאים ונביאות,

כוחה של קידוש בטבעת,

להשכיח את כל הצרות.

"את המשבר הראשון כבר עברנו"

לוחש ומנגב הדמעות,

עכשיו מתחילים החיים-

זהו זמן לרקום חלומות