חולף ללא מילים

עיניו העצומות למחצה רפרפו בין כותלי הבית. 

שיער ראשו נע קלות עם הרוח הקלילה שנשבה מחלון החדר.

מחר, (כך חשב) יגיע (לעת ערב) חבר ילדות, אולי עוד מימיו בגן חובה.

מחר (כך חשב) יבואו רבים לזכור את שימחת אירועי סוף השנה, שזיכרם כמו מעלה דימעה

מכובד הימים שאין הזמן רוצה לזוכרם. הוא (כך חשב) לא נהנה לזוכרם, אבל גם זוכרם מידי פעם.

אין ספק, היו אלה מאורעות שכדאי לצנזרם. להביאם לשם, למרתפי הנפש החשוכים.

למה צריך בימים טובים, שמחים, רחוצי שמש, מלבלבים, ששלום בא לכל איש ואיש עם ניחוח בשמים מעוררי קלון לחבקם אליו באובדן צרותיהן, עם תקוותיהם השמורים בנשמותיהן. ובזמן זה דווקא הולך גואל הזמן בלי שלום ובשמחה מלבבת. 

הזמן לא מרפא ומרפה, עם השנים אף עולה, מתגבר, גוהה עד אימה גדולה מנשוא.

זיעה רוחשת סוררת ביצבצה מהמצח לעין הרופפת וגרמה לה לנוע בשקט.

הוא קם מכסאו לחלון הפתוח. הביט למטה, לשמים גומע מרחקים עם עיניו.

דמות קרבה אליו מבעד מאות הגופים (זרי קיומם זועק עם ובלי קול). דמות גבוהה מעוררת חיבה, שגורמת ברחמים לבביים, לעזוב ככה בלי סיבה נראית לעין ברוח מצויה שטוב לה לחלוף ככה סתם.  


נכתב על-ידי
תום
הדף נקרא 38 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי