פרידה

פרידה זה תמיד דבר קשה.

כי מהר מאוד אתה מתרגל אליה.

אתה מכניס אותה למיטה שלך. היא מחממת אותך בלילות.

אתה מתמכר לרכות שלה. לניחוח. לדרך שהיא עוטפת אותך. עד שאתה לא מסוגל כבר להירדם בלעדיה. ובבוקר אתה מוכן למות רק כדי לבלות איתה עוד כמה דקות.

אבל לפעמים אין מה לעשות. לפעמים זה פשוט כבר לא מתאים.

אתה מרגיש שהיא חונקת אותך ואתה לא סובל את החום. אתה מרגיש שאתה מתבשל מבפנים.

אז אתה סופג.

עוד לילה.

עוד בוקר.

רק עוד איזה שנ"צ משותף.

אבל בשלב מסוים מגיעים המים עד נפש. מתישהו מגיע הזמן לומר אינאף איז אינאף.

אתה אוסף אותה בזרועותייך, גונב איזו הסנפה אחרונה. חיבוק חטוף, מבט.

ואז דוחף אותה לתוך הארון, ומוציא ממנו אחרת מבלי להניד עפעף.

אבל, רגע. יכול להיות שאתם צודקים.

לפעמים בכל זאת צריכים לעצור לרגע, להגיד איזו מילה טובה, תודה.

להוקיר את הלילות החמימים שחלקתם. את החלומות המשותפים.

את הדמעות בלילה, ואת הלילות הלבנים בהם נשארתם ביחד שעות על גבי שעות, ערים.

כי הלילה בכל זאת תלכי לישון לבד, מותק. 

הלילה לא תכסי אותי, ואני לא אכסה אותך.

הלילה אני עם הכרבולית החדשה שלי, האני,

והאמת? נראה לי שהגיע הזמן שתקנאי קצת.

שתביני שזו לא את, מאמי, 

שאני עוד רואה אותך בעתיד שלי, 

שזה לגמרי אני.

זה פשוט שבחום הזה אין מצב שאני נכנס למיטה עם אחת כמוך. 

גם אם היו משלמים לי. 

* מוקדש לשמיכת הפוך שלי