הצייר

דרך החלון ראיתי את העולם הפוך. בדרך כלל זה הפוך בינינו.

התעוררתי שכוב על הגב לרוחב המיטה כשהראש נפול לכיוון הרצפה. איך לעזאזל ישנתי ככה יותר מדקה? השמש רמזה שהיא עולה למשמרת, הציפורים הרימו לה במצב רוח ואותי ליווה דופק בסל"ד גבוה וזיעה לא-מותאמת-מזג-אוויר. ניסיתי להרים את הראש ולא הצלחתי. 

סאמ-אמק עם זה.

היה אולי חמש לפנות בוקר. אולי טיפה אחרי. אור כחלחל התפשט על הוואדי וחשף אותו ביופי ארוטי. הקסם הפלאי הזה ריכך את הנחיתה על קרקע המציאות שלי בערך כמו למצוא אחרי יום מסריח בעבודה את אדי וודר יושב בסלון שלך מכין פינג'אן ומכוון את היוקללה שלו. משהו כזה שמפצה את הלב. שמאפס. 

אחרי עוד כמה שאכטות של בהייה הפוכה בניצני הזריחה הצלחתי להרים את עצמי לכיוון הקפה. שלוש שעות ואני מתאפס, חשבתי. בדרך לקפה עצרתי בשירותים, לחצתי עם הראש על מתג התאורה ונשארתי להישען ככה עד שסיימתי, ומשם המשכתי להתנדנד לעבר המטבח. ממש בכניסה למטבח נעצרתי מבלי ממש להבין למה.  

הרגליים לקחו אותי שני צעדים אחורה והראש הסתובב ימינה לכיוון הסלון. לקח לי כמה שניות לעכל את מה שראיתי. על הקיר שמאחורי הספה הגדולה היה משהו שנראה כמו ציור ענק. כזה כמו שילדים מביאים מהגן, עם משיכות צבע גסות ומלא עיגולים שלא אומרים שום דבר. התקרבתי לאט והריח היה נוראי. על הרצפה מצאתי שתי צנצנות ריקות של חרדל ומיונז ושתי שפופרות של קטשופ וסילאן. המשכתי להתקרב אל הקיר. עכשיו כבר יכולתי לראות שמשיכות הצבע נעשו בידיים. הסתכלתי על כפות הידיים שלי. 

לא, אין מצב. 

הרמתי אותן לכיוון האף ולפני שעיכלתי את הריח הרגליים שלי התחילו לרעוד. התיישבתי על הרצפה והבטתי בדבר הזה שהופיע מולי. לא יודע כמה זמן בהיתי בזה. אולי חצי שעה ואולי הרבה יותר.

לא יכולתי להסיר את העיניים. וואט דה פאק. לא ציירתי בערך מגיל שש. מה לעזאזל קורה פה? בעל הדירה שלי יתחרפן. ישתגע. יזרוק אותי לרחוב. 

שמרתי במצלמה הוכחת מציאות והתחלתי לנקות את הבלגן שההוא השאיר לי בלילה. כשסיימתי נשכבתי על הספה ופתחתי את גלריית התמונות בטלפון. ממש התאמצתי להבין, לקבל רמז, שום פירוש חדש לא עלה בדעתי. ועדיין, היה לי ברור שיש פה סיפור, שזה לא סתם קשקוש. אולי גם הילדים שחוזרים עם ציור מהגן מנסים להגיד משהו, אולי סתם מחשבות מפגרות ואולי תובנות מהותיות על החיים שחלפו להם בראש הקטן שלהם כשזרקו חול על ראש קטן אחר. אולי זה אנחנו שלא בתדר הנכון כדי להבין אותם. בכל אופן, המחשבה שיש פה איזשהו מסר נסתר שאני לא מבין הטריפה אותי. הסתכלתי בתמונות שוב ושוב. אבל כלום. נאדה. סתם לכלוך מסריח. 

בצהריים הלכתי לטמבוריה שמתחת לבית וקניתי מלא צבעים וכמה מברשות. אם מישהו פה רוצה להעביר מסרים - אני אצייד אותו בציוד המתאים, חשבתי. 

קניתי גם כמה קנבסים ובערב פיזרתי אותם בכל הבית למקרה שהוא יתחשב בבעל הדירה לשם שינוי. 

זהו. עכשיו שיעשה מה שהוא רוצה. 

הלכתי לישון.

בבוקר קפצתי מהמיטה ורצתי לסלון. בדרך עברתי בכל הקנבסים שפיזרתי. אחד אחד הם עמדו שם חיוורים. גם הקיר הגדול בסלון נשאר כשהיה והצבעים נשארו בקופסה. 

בנזונה.

כל העניין הזה התחיל להוציא אותי משיווי משקל.

אולי אין פה שום דבר בכלל, אולי הכול בראש שלי, אולי זה שיגעון חד-פעמי. סטוץ נפשי. 

יש מלא אנשים שהולכים מתוך שינה, עוד יותר אנשים שמדברים מתוך שינה ואפילו שמעתי שיש כאלה שמזדיינים מתוך שינה. אז אני גם הולך וגם מצייר. סו וואט. אומנם ציורים של ילדים בגן ובעזרת ממרחים אבל בטוח שיש דברים יותר מוזרים. 

גם בשני הלילות הבאים לא קרה כלום. 

ביום שלמחרת שוב התעוררתי מסיוט הקרב הקבוע שלי. איכשהו אני תמיד נשאר שם אחרון ואז הם מפרקים לי ת'צורה. זחלתי מהמיטה והרגשתי את השרירים בוערים. גם אלה שרק מדריכות פילאטיס אמורות להכיר. הכול כאב. מטרת חיי התכנסה והצטמצמה לכוס קפה ושאכטה. גררתי את עצמי למטבח. והוא היה שם. 

על הקיר בסלון חיכה ציור חדש. לא כזה של ילדים מהגן. ציור אמיתי וברור. בצבעים החדשים שקניתי. הרגליים שוב התחילו לרעוד ושוב התיישבתי על הרצפה. התיישבתי ובהיתי.

הוא התחיל לספר את החלומות שלי. לפרטי פרטים. 

פתחתי את הגלריה והסתכלתי שוב בתמונות של ציור הממרחים ופתאום הבנתי הכול. הסיפור בשני הציורים היה זהה. שניהם סיפרו את הסיוט שלי. את סיוט הקרב. ההאמרים. הדם. חוסר האונים. הכול היה שם. גם אני הייתי שם. אפילו הקסדה שלי הייתה, חורגת מגבולות הקיר, מצוירת על הרצפה.

יופי. עכשיו מה. 

מצד אחד, אם בעל הדירה יראה את זה הוא באמת ישגר אותי לרחוב. מצד שני, לא ראיתי אותו מאז שבא לקחת הצ'קים לפני יותר מחצי שנה וגם אז הוא חיכה לי ברכב. 

רציתי שהציור יישאר. לפחות לעוד כמה ימים. 

הבנתי שהסיכוי שבעל הדירה יצוץ דווקא עכשיו קלוש והחלטתי שבינתיים אנקה רק את החלק שצויר על הרצפה. רציתי את החלום הזה חי במציאות. רציתי להבין. 

סובבתי את הספה, מיקמתי אותה מול הציור והתיישבתי לצלם אותו. אם אימא הייתה בחיים היא הייתה מה-זה מבסוטה עליי עכשיו. היא תמיד אהבה את הציורים שהייתי מביא לה מהגן. 

אחרי שצילמתי שטפתי את הרצפה ואת הספה השארתי מול הציור. 

אהבתי את המיקום החדש שלה.

הלילה שוב התעוררתי מהסיוט והוא היה קשה כבכל פעם. אבל היה בו משהו שונה. בחלום כל הצוות היה עם קסדות. חוץ ממני. הקסדה שלי לא הייתה איתי. 

השעה הייתה קצת לפני שלוש לפנות בוקר. המשכתי לשכב במיטה וניסיתי להבין מה קורה איתי. אולי אני מתחיל להשתגע. קודם החלום יצר ציור ועכשיו הציור יצר חלום? 

סבבה. הבנתי מה קורה פה. 

על הבוקר הלכתי לחנות וקניתי צבע לבן וצבעתי שכבה ועוד שכבה ועוד אחת. כשהייתי משוכנע שאין זכר לציור - צבעתי עוד שכבה. אם צריך אני גם אוריד את הקיר. שיזדיין בעל הדירה. החזרתי את הספה למקום ואת הצבעים החבאתי עמוק בארון. זהו. נגמרה החגיגה. 

בלילה הציור חזר.

נשכבתי בייאוש על הספה והסתכלתי עליו. הסתכלתי על ההאמרים הבוערים. על כל המתים שסביבי. על דמותי האומללה ועל נהר הדם שזורם ממנה. תמונת סוף הקרב. תמונת חוסר האונים. תמונת ההפסד. הסתכלתי לעצמי בעיניים והדמעות החלו לזלוג. הרגשתי שאני באמת מאבד את זה. צילמתי גם את הציור הזה והמשכתי לבכות עד שנרדמתי. 

כשהתעוררתי השמש כבר עלתה ואיתה עלה רעיון חדש. קמתי מהספה, הורדתי את החולצה, לקחתי את המברשות שעוד היו רטובות והתחלתי לצייר על ציור. את כל הפציעות של כולם תיקנתי. גם את שלי. החזרתי לעצמי את הקסדה ואת כל הצוות שלי החזרתי לחיים. כיביתי את כל השריפות מסביב. אותי ואת שאר הצוות הקפתי במלבנים שחורים חסיני ירי. על הקנבסים הקטנים הוספתי צלפים וכוחות רתק נוספים ופיזרתי אותם בנקודות ששולטות על הציור. הוספתי גם מוקשים באזורים שמהם חדרו המחבלים. 

עכשיו נראה את הבני זונות. 

סיימתי לצייר ונכנסתי להתקלח. 

כל כך רציתי להירדם. בחיים לא חשבתי שאשתוקק לחלום שוב. שנים שאני פוחד ללכת לישון ופתאום כל מה שבא לי לעשות זה לישון ולחלום. לפגוש אותו שוב.

אבל הוא לא בא. 

כבר שלוש שנים הוא לא בא. 

והציור עדיין בסלון. מחכה.

נכתב על-ידי
תומר וינברג
הלום מהעולם
הדף נקרא 202 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי