מהלך בין אלפי ארצות

פרק 1

דיברתי איתה ומתתי בלילה ואני מהלך בין אלפי ארצות, בורח מכל הידיים, מכל העולמות. 
נכתב פה שברים של מילים מתוך הרצונות וכל שערי הלילה נבוכו.
אני מהלך בין ארץ אחת לשנייה, מחפש איזה קפיצת תודעתית, איזה הבנה 
מחודשת, איזה משהו שירפא את התודעה ויזיז אותה למקום חדש, את כל העולם שלי.
כי בעולם הזה שכאן יש רצון נסתר ישן. ומהו? 
הכל לא ברור, תחילתו של הסיפור, רעש ניגר על דפי הרעיון.
הכל בראש פעם מישהו אמר וזה לא נכון, כי גם הראש לא נמצא בראש. 
וכל השערים נעולים תחת שער האופניים הגדול, הכל נעלם מתוכי ואני מת לבטא את דרכי, 
לצאת לגאולה הגדולה. 
מכל הדרכים וכל האנשים שחיו אי פעם לא היה אף אחד, הכל נעלם ונותרתי לבד. 
כל הדרכים נבלעו באפלה, אתה מבין שאנשים אחרים הם אשליה. 
וכל דבר שנותר בתוך המערכת זה שגעון מיוסר וכל דבר שנותר הוא צחוק מוזר. 
ככות, ככות, עד אין צורה ורעש מוזר ונורא. 
אני קובע עובדות במציאות ומהלך בארצות הפשטות. 
שלב אחרי שלב למדורה, כל הרעש שנורא בתוך גליל נייר ישן. 
הכל נכתב ועושן, מגולגל לאלפי רסיסים, כל העולמות היחפים, 
וכל דבר שרוצה לקבל מענה מחודש מעולמות החידוש והריפוי. אני לא יכול לדבר את הכל,
כמו ילד גדול מהלך באפלה וכמו נער יושב ומבקש עוד גאולה. 
הכל נעצר מתחת לגלגלי השמיים, כל השערים שעברו את המים. 
עם מה אני מזדהה ומה נאמר למה אני לא יכול ללכת לשום דבר? 
הכל נמצא כאן מדבר ונסתר וזה לא אני. 
אני כותב מתוך המקום הזה שבא, מוציא מתוכי את השאלה. 
האשליה נעמדת על גבי המדף, כל צער מוזר מדבר על כנף החשכה. 
כל הדברים שהעול הזה בא להסתיר, כל הדברים שמאפשרים לעולם האמיתי להופיע, להגיע לרקיע. 
הכל נעמד על גבי המזמור והכל עולים אל ארץ הקור, מלא מילים לא יכולים לעבור את השער הנפלא. 
כולם מגיעים לשם, זה נמצא מעל העולם, ברעש מוזר ברקיע, אני מדבר אל השער הנעול. וכל הרעשים ברקיע, מדברים כמו איזה טיול. 
כל דבר שמורה על עוצמה. 
עננים משתנים מדברים, כל דבר שעולה על עומדו וכל העולמות יגעין. 
אין דבר שבא אל תוך הלימוד ואין חרוז שמדבר בעצמו בו תמצא איזה משהו. 
בין כל שביבי האפלה הדברים נכנסים והחרדה עולה. 
כל הדרכים נעולות, כל השערים הבאים לתוך הלילה וכל האשליות. 
הכל הולך להסתדר אמר לי הקול וכל הדברים יכולים לעמוד. 
אבל לא עם האשליה המוזרה הזאת שזה ככה, לא עם התפיסות האידאליסטיות אלא עם משהו אחר, עם תחכום, עם ציניות, עם עננה ישנה, עם כל הדברים שקיימים השנה. 
אני כותב נבואה מחודשת, צץ על גבי המחברת, בורח לרקעים מהאור, מדבר כמו ילד שיכור, 
והכל נערם על הדף, עף ושולח כנף, בורא מציאות חדשה בארץ העשויה אהבה, בה מותר לי לעשות כרצוני, 
כי העולם הוא בעצם ..

פרק 2

הדברים נאמרים מתוכו וכל העולמות מיגיעו, יגיע כפיך כי תאכל אשרייך וטוב לך, 
ומתי שזה מגיע זה נשכח. 
להוציא מתוכי עננים, לבטא את ארצות הקסמים, כל מה שנמאס לי לפעמים וכל מה שמדבר, 
כל העולם וכל הכאב וכל הרצון האחר. 
אני זועק לרכבת מחודשת, לצאת מהתחנה, לזוז מארץ השנים הטובות אל אותה המנגינה. 
משהו מתחיל לקרות, כל הדברים המוזרים, כל העולמות שהיו וכל העולמות שבאים. 
אני לא יכול לְרַצּוֹת אנשים אחרים וכל הדברים הבאים עומדים בשורה, אי אפשר. 
הדברים נאמרו על הירח וכל הרעש שוכח, כל הדברים שנאמרו שכחו את המזח. 
אני כותב וכואב ושואב את המילים אני בורח מתוך הרעשן וקורע את הצללים. 
כל דבר שמתחיל מתוך עומדו על רעיון מסוים ואז מת, אני כותב ועף לרקיע באמת. 
אין עוד עם מה לעשות, מעולם לא היה, ואין הדברים שנשברו פרצו לתודעה. 
כל דבר מחודש המבקש לצקת תוכן בתוך החרדה הישנה הזאת. 
כל הדברים היגעים מתוך העננה, הכל נעלם נמצא ונשלם. 
כל הדברים הבאים בעולם, כל הרעש נזכר והכל מדובר. 
אני חייב לנוע ולזוז שבוע ולדבר רגוע על העולם שיבוא. 
כל המילים שנאמרו תחת העננה הישנה וכל מה שיש בתוכו. 
אסור לבלבל ואסור לתעל ואסור ליעל אהבה במלואה. 
כל דבר שנאמר וכל עץ מפוזר וכל חרץ נשבר ומגלה לביאה. 
בואי אליי כי מתי כבר חבל, אני לא יכול לדבר מתוך האוקיינוס הקר, 
מתוך האחור, מדיבורים של אסור ומותר. 
לצאת לעבר מקום חדש, לבטא מה שמאושש, מתחתית הניתוץ העדין. 
כל המילים מבקשות מקום מחודש תחת השמיים, כל העולם הזה שעשוי כולו ממים. 
אני בורח כי לאן כבר אלך ואני שוכח כי היכן הייתי באמת. 
אני מדבר דיבורי מתוך הריקנות המלאה ואני מדבר נראות ומקבל העלאה. 
כל הדברים הבאים להעמיד את השער, כל הרעיון שלא רוצה להילחם. 
לא להעמיד את זה מול כולם למלחמה חזיתית אלא מעט מעט, 
קמעא קמעא היא גאולתן של מי שהולך ישר וכל הדבר הזה הוא העולם המוזר 
של הדיבור הנפלא וכל העולמות בוהרים באור יקרות, כי מעולם לא היינו מאורות. 
למה אני כותב לכם בהבנה עתיקא, עתיק מכל העתיקין ומחבר השאלה הטובה. 
כי הכל נאמר על הרקיע ועל העולם הזה שבא וכל הדברים שנאמרו שהיו כאשליה, 
לעבר העולם הזה המחודש. 
כי כבר צעק צעקה מספיקה והכל נאמר והכל כבר נגמר. 
מעבר להרים נעמדו כולם ודיברו על איך להקים את העולם. 
כי העולם המחודש הוא דבר חדש וכל הדברים שהיו במגרש המשחקים העולמי היו נחושת ופשתן. הייתי כמו ילד שהגיע לגן והכל נעשה בעצמו באורח פלא מוזר וגם אני כאן מדבר עכשיו ושר. 
צעקתי על הגננת שהביאה לי חמאה ודיברתי עם האימא שהייתה שם ראשונה. 
האם אפשר להעלות את הצורך לעליון והאם אפשר באמת עכשיו לישון.
שינה ארוכה ונטולת חלומות, שמשחררת את כל העולמות. 
כי כל העולמות שקיימות בדמיוני והאם עוד נמצא מישהו שהוא אני. 
מדבר בתוך רחובות הנהר ומדבר מתוך המקום המוזר שרצה להיעשות למה? 
אני לא מבין את התמונה, אני מדבר מתוך התנועה הישנה, 
והבקשה להתחדש מתוך רצון ישיר לטובת הדבר הזה. 
בלי מחשבה ובלי הבנות, בלי ידיעה ועם ההגנות הנכונות 
ועם השערים הבאים לרפא דבר ועוד דבר, נגיע לארץ שדיברנו שם בהר. 
והריפוי האינסופי של נקודת החלומות וכל הארצות שהיו שם וביקשו מאיתנו הזדמנות...

פרק 3 

למה? למה בכלל להתחבר? למה לצאת להיעזר? להיות משהו בתוך הנוף המלחמתי? 
לבטא את הדיבור, אני לא יכול לרפא את המשאלה ואני לא יכול להביא את ההתחלה, 
ואני לא יבנה עכשיו ארמון. 
אני הולך כאחד האנשים האחרון לעבר הלא נודע, תנועה אחר תנועה, בפחד ואימה. 
רצון מוסבר להגיע, ביטחון בתוך הלא ידוע, מה עוד אפשר לבטא מתוך הרצון 
לעשות את התנועה והשלב האחרון. 
האם זה בא? האם זה דקר אותי בפנים? מי אני אמור להיות בספר הפנים? 
כל דבר המבקש את הגיונו? כל העולמות בחזית הדימיון... 
אני מדבר מתוך כל העולם ויוצק איזה משהו נעלם ונסתר, המדבר מתוך המקום הזה שבא, 
רפוי, מעורבב, משוגע. לא צריך יותר לשום וצריך לכל דבר, מעורבב, מוזן, מדבר ונסתר. 
אני צועק על הירח ועל השמיים ועל התבואה וכל הדברים שנאמרו צעקו מתוך האפלה. 
מבקשים מקום להעלות את אורם, להגיע לקצה עולם האדם. 
מעבר לשמיים ומעבר לתקווה, מעבר להרים והעולם שלא ננגע, מעבר אל הכד של השמן הטהור, אל הקצה הַמְּדַבֵּר, קצה הַמִּדְבָּר, שהאור שם עובר, נופל, ענוג ומשוחרר...