דף #5145

קורות בית:

שמתי לב בבקר קיץ אחד, שהחלו להסתמן בקיר בצד המערבי של הבית שלי, מעין פסים דקיקים כמהלך עכביש, לא יותר. באותה עת הייתי בעיצומה של הכנת תערוכת ציורים ראשונה שלי כחלק מפרויקט גמר של שנה א' במכון ללימודי ציור. החלטתי להתעלם מהסדקים בשלב זה של השנה ולקראת סיום התערוכה התכוונתי להזמין שיפוצניק.                         חייתי לבד בעיר הסואנת- לא היה חסר לי דבר. את השלווה מצאתי בבדידותי המשכרת, וזו היא שהעניקה לי השראה לציוריי בנושא המדבר. נהניתי ממעמדי, מעמד גרושה עצמאית, שמפוצצת בכסף. יכולתי לבלות בכל דבר שהתאוויתי לו: מנסיעה לים בכל בוקר עם שחר, גלישה בגלים, צלילה, ריצת ספורט לאורך החוף, מפגש עם חברות בבתי קפה , ביקור בתיאטרון בסרטים ובהצגות- דבר לא עצר בעדי. מבחינתי- הכול שירת את צרכיי האומנותיים כמוזה.                                                                           עונת הקיץ תמה ופינתה את מקומה בהדרגה לסתיו. לא אכחיש אם אומר, שזו העונה השנואה עליי "אין לה אופי, קצרה, טורדנית וחסרת טעם" לו לפחות הייתה נושאת בכנפיה מים או גשם- ניחא. בעודי מטאטאה את המרפסת הגדולה של ביתי, הבחנתי על אותו קיר סדקים רבים יותר אף עמוקים וחצופים יותר. לרגע השתאיתי על עצמי "איך הזנחת דבר זה?" אך מיד תירצתי לעצמי, עד כמה הייתי עסוקה בהקמת התערוכה, ומה רבה הייתה חשיבותה בעיניי לקידום מעמדי באגודת הציירים. .בסופו של דבר לא כל כך צלחה בידי באמת ביני לביני, אך כמו שאמרתי לעצמי לא אחת: "נעים להיזכר, שזה כבר מאחוריי" תהיתי, את מי אקח לתיקון המטריח ושמתי את ה"אצבע" על שמעון לוי, שכבר תיקן ושיפץ לא פעם דברים פגומים בביתי הקודם, כשהייתי עדיין נשואה. ידעתי שאיננו יקרן, אך אמין ועומד בלוח זמנים. הרמתי טלפון :"שמעון, תעשה לי טובה קטנה, יש פה תיקון קצר, שתוכל להכניס בין הזמנים שלך, לדעתי, מתי תוכל לקפוץ?" שאלתי. "לא השבוע" ענה ביבושת טיפוסית של קשה להשגה ."אוקי" עניתי "מתי כן?" "בעוד שבועיים בסוף יום עבודה" ענה בלא חמדה יתרה. נכנעתי.                                                                                     עקבתי בדריכות אחר הרכבות ההולכות ונסללות על פני הקיר והבחנתי, שיש כבר גם על הקיר המזרחי וקצת על הקיר הצפוני. מהצד זה היה נראה לי כמו מתקפה. אט אט המראות הללו החלו להופיע אצלי בחלומות כסיוט הולך וגובר. אם בהתחלה הייתי אופטימית ובטוחה להחריד ביכולת התיקון, אזי החלו להתגנב למוחי ספקות רבים, שמא לא לחינם הבית היה כה זול ויש דברים בגו, שלא חשפו בפניי הבעלים בעת המכירה. מי יודע ,אם הקירות ניתנים לתיקון. בלילה אחד חלמתי, שהבית נופל וקורס לתוך עצמו כמו כוכב ואני ישנה במיטתי ולא יודעת אפילו שאינני כבר בין החיים. הקצתי באחת מזיעה ומטולטלת כולי בקוצר נשימה קשה. נטלתי את המשאף שהיה עמי מימים ימימה ושאפתי מלוא ריאותיי כמות כפולה מהרגיל מהחומר.  נרגעתי קמעה והמשכתי לישון עד הבוקר.                                               עם שחר, כנשמע ציוץ ציפורים ראשון, זינקתי מהמיטה בהחלטה לפנות לשיפוצניק אחר ויה מה. למה להמתין לכבודו שיואיל להתפנות? זה לא התאים למצב. כאן נכונה לי אי נעימות מסוימת: הרי התגריתי בגורל והצהרתי, שאני עצמאית ואיני צריכה איש, אך לא- כי נזקקתי נואשות למישהו לשם התיקון. נאלצתי לצעוד כחמישה ק"מ עד לבית הקרוב לשלי ושם נקשתי על הדלת באי חשק רב ."בקר טוב "פצחתי "אני השכנה שגרה קרוב אליכם, עליי לבקש סליחה על ההפרעה, אך נחוץ לי במהרה שיפוצניק, אולי תוכלי להמליץ לי על מישהו זמין ואמין?" "מה שמך בבקשה" שאלה האישה בחביבות, בשיער אפור ארוך אך מטופח וקשור בזנב סוס לאחור. "שמי יונה, עניתי בנימה לחוצה בה שהיתי. "אוקי יונה, בעלי מיד ייצא אלינו וייתן לך מספר טלפון של ידידיה השיפוצניק שלנו, הוא מעולה ,אם כי טיפלה' יקרן, אבל שווה"  מכאן הדברים התנהלו בקצב שהתאים לי: השכן צייד אותי במספר טלפון, קבעתי עם ידידיה כבר למחרת בשבע בבוקר, ולהפתעתי הוא אף התייצב בדיוק נמרץ. הזמנתי אותו להיכנס ולהתרשם מהבעיה.: "בוא בבקשה, נעים מאד, מיד אקח אותך שתוכל להעריך את הנזק" בינתיים ידידיה דרש די בחוצפה כוס קפה בוץ בטענה ,שעליו להתעורר בבקר, הוא עוד "יושן".       אוקי הייתי נתונה לחסדיו- הייתה לי ברירה? לאחר כוס הקפה ניגש אל הקירות הסדוקים, חקר אותם שוב ושוב בידו היו מכשירי פלס למיניהם, למען הרושם שכבר הצליח ליצר אצלי ללא ספק. על פניו ראיתי הבעה בלתי מובנת משתררת לה. תהיתי, מה תהיה הדיאגנוזה שלו. ייחלתי לפתרון מהיר וזול. אך הגורל התל בי:" חביבלה, יונה, את יודעת, שהבית הזה מועד להתמוטטות ויפה שעה אחת קודם שתתפני- בכלל בלתי אפשרי לתקן פה כלום, אני אדם ישר ואני לא יקלקל את השם שלי בשביל לסדר בחורה טובה כמוך" גזר את גזר הדין ללא שהיות מיותרות. חשך עולמי. מניין אקח כל כך הרבה כסף לבית חדש? הכסף שהיה בידי היה נראה עתה כבדיחה תפלה. הוריי כבר אינם, הדוד העשיר שלי ירצה מחיר שאיני מוכנה לשלם אותו בגופי-עדיף על פניו כל אחד אחר וזר. אז מה נותר לי לעשות? נתקפתי חרדה בלתי נשלטת, כל גופי פרכס והרגשתי ששתן נוזל ממני ללא שליטה. התביישתי, אך כבר לא שלטתי בעצמי בצורה טוטלית. ראיתי את ידידיה ניגש למטבח להכין לי כוס תה. הוא נהג בי כמו דוד טוב ומיטיב. ואחר הלך כשהוא מפטיר אחריו "יהיה בסדר מיידלה''" נפלתי על מקומי, החדר הסתחרר סביבי וחושך מילא את עיניי, התעלפתי. כשקמתי מצאתי עצמי על הרצפה, מתגוללת בשתן של עצמי, זרוקה כסמרטוט רצפה מסריח, חסר שימוש. מחר אלך ללשכת התעסוקה חשבתי, אלווה כסף מהבנק עד למקסימום ואם צריך אתפנה לדירת חדר זולה אפילו בדרום תל אביב. אפילו סקרלט אוהרה בחלף עם הרוח ידעה לומר לעצמה: "מחר יזרח יום חדש" עלי להיות אופטימית, אם הורי הצליחו לצאת מהתופת, איזו ברירה נותרה בידי?

ספורת