הלימבו הקטן

״אם יש מעלית לאלוהים אני רוצה לקחת אותה״
״סליחה, אדוני - אתה מבין שזה מאד בעייתי מה שאתה מבקש?״
״תשמע חביבי, אני העברתי שישים שנה בשיט לא נורמאלי. אני חושב שאני זכאי לבקש מה שבא לי״
״ראה, יש פה פרוצדורות. אם כל-אחד היה מבקש...״
הרגשתי שהורידים במוח פוקעים

״אלף אני לא כל-אחד! בית זה לא מעניין אותי!״
מצאתי את עצמי צורח.

״תראה, אתה לא הגעת לפה במקרה, אדוני - אני מבקש שתרגע... תאמין לי שהכל נמצא פה תחת פיקוח״
״אין שום עולם שבו זה הגיוני מה שעשיתם לי, אתה מבין? ואני מבטיח לך שאני אהפוך פה שולחנות!״

הוא הביט בי מאוכזב, כמו אבא מאוכזב. הרגשה נוראה.
״תראה, אני באמת יכול בשנייה להחזיר אותך לכדור-הארץ. אני יודע שאתה חובב מדע בדיוני אבל פה הכל הרבה יותר פשוט. אנחנו חושבים על משהו, רוצים אותו וזה מוביל להתרחשות שלו. אין פה איזה כפתור שמסתירים ממך. כמו שאומרים בכדור-הארץ שהכל בראש - אז פה זה נכון שבעתיים.״

פתאום התחלתי להרגיש נינוח נורא וכשהסתכלתי סביבי וניסיתי להבין אם זה שוב פעם הסוכר שנפל, קלטתי שאני לבוש משי. משי סגול!

״What the fuck?״ אמרתי בקול.

״אתה רואה? אני רק רוצה בזה וזה קורה. לא רציתי לעשות דרמות וגם אותי משי תמיד מרגיע ואני יודע שאתה אוהב סגול אז רק הייתי צריך לטעון את הדימוי הזה והמחשבה שלי הלבישה אותך במשי סגול, האמת זה ורוד פוקסיה אבל אני יודע שזה לא אומר לך כלום.״ הוא סיים בזה וצחק.

״תשמע,״ אמרתי והפעם קצת יותר בכבוד כלפי המלביש הלאומי ספק לאומני שפגשתי פה ״אני חייב לחזור לכדור-הארץ. אני חייב את החיים שלי בחזרה. אני חייב את זה למשפחה שלי. אני חייב לאישה שלי.״

״ג׳רמי, אני יכול לקרוא לך ג׳רמי?״
״תקרא לי מינכאהוזן אם אתה רוצה, רק תחזיר אותי לכדור-הארץ.״
״ג׳רמי, אתה זוכר מתי בפעם האחרונה שקלת התאבדות?״
״בוא... תשמע...״ התחלתי לגמגם
״אנחנו עוקבים אחרייך כבר כמה זמן ולא היה יום שלא רצית למות, אני יודע את זה. בוחן כליות ולב זה לא סתם ביטוי, you know.״

מה יכלתי לומר, לא חשבתי על זה.

״מאז שאנחנו עוקבים אחרייך, לא היה יום שלא יחלת למותך. יש לי פה הקלטות שלך נוסע באיילון ומקווה לתאונה. צף בים בחוף בפלמחים ומקווה לטבוע. באמת, יש הרבה אנשים עם משאלת מוות אבל אתה באמת היית חסר רחמים כלפי עצמך - מה גם שמעולם לא ניסית אף אחת מהשיטות הנהדרות והנוראיות האלו שתיעדנו. אתה היית מה שאנחנו קוראים לו כאן - בלימבו הקטן. הלימבו הגדול זה פה, ממש בכניסה, זה בלאגן שלם. יש שם כמות מטורפת של אנשים שתקועים שם ואנחנו תמיד מנסים לעזור אבל אתה יכול לקחת את הסוס לשוקת... אתה מכיר את הביטוי.

אתה היית בלימבו הקטן. היית תקוע בכדור-הארץ ולא הצלחת להכריע מה לעשות - להישאר או לעשות ריבוט. והמקרה שלך היה באמת מקרה מיוחד. אני לא חשבתי להיכנס לזה אבל אם אנחנו כבר כאן, אולי זה יפיס את דעתך. שב, אני אכין קפה.״

הוא הצביע לכיוון שולחן שהיה בנוי פרזולי ברזל עדינים וחשבתי שזה השולחן היפה ביותר שראיתי מימיי. הוא ניגש לשם ומשך הצידה כיסא וסימן לי לשבת. הרגשתי כמו מלך על כסאו. בגדי המשי, הריפוד האדום, הזווית הנכונה של הכיסא שאפשרה לי להשאר זקוף אבל נינוח. הערצתי את הריהוט הזה. ״תשמע זה הכיסא הכי נוח שישבתי עליו בחיים, והשולחן הזה יוצא מן הכלל.״

״תודה.״ הוא אמר ״זו עבודה שלי ואני בהחלט משתפר. חייך וקרץ.״
״יש לך סטודיו פה? לא ציפיתי שבמקום הזה יהיו אומנים, מייקרים קוראים לזה היום... אתה יודע.״
״אתה עוד לא הפנמת, בסדר - הכל פה קורה באמצעות המחשבה. זה מקום הרבה יותר תכלסי. לא צריך לגלף שום דבר.״
״יענו כמו במטריקס?״
הוא לקח נשימה עמוקה ״כן, כמו במטריקס. רק הפוך. בוא נחזור לנושא הקודם? הלימבו הקטן.״

״ובכן, גם בכדור-הארץ משאלות סופן להתגשם, לא רק כאן. רק שאצלכם זה קורה הרבה יותר לאט והמשאלה שלך התגשמה... זה מאד פשוט.״
״אתה מבין מה שאתה אומר לי? כל החיים אני סובל ממשברים, שום דבר לא הולך לי ועד שאלוהים שומע את תפילותיי הוא הורג אותי? אתה מבין איזה fucked up זה?״

״ג׳רמי, אני מבקש. בלי קללות.״
״אתה מוכן להפסיק לקרוא לי ג׳רמי?״
״מר כהן, הקפה שלך מתקרר...״

ופתאום התחלתי להריח ריח חזק ונהדר של קפה חזק כמו רעל וכשהסתכלתי למטה ראיתי שנח לו על השולחן ספל אספרסו בצבע לבן בוהק. הספל והשולחן היו כל-כך בהירים שכמעט לא יכלתי להבדיל ביניהם והטעם היה, מה אגיד לך - גן-עדן.

המשך יבוא...