דנה היפה
כתבתי אותו כבדיחה בין חברים, אבל יש לו חיים משל עצמו...
לא היה לי זמן לתת אפילו שם למבצע הזה, הכל קרה כל כך מהר. ההזדמנות שחיכינו לה הגיעה בלי שהיינו באמת מוכנים עבורה. ההכשרה החדשה עדיין לא הסתיימה ואת כל שאר הוותיקים הרי שלחתי כבר למשימות אחרות. אבל ידעתי מה צריך לעשות. כולם הסכימו שזה פתרון מצוין. הצעתי שנעיר את זו שיודעת לצאת ממצבים בלתי אפשריים רק עם החיוך הזוהר שלה, נפנוף אחד בשיער הגולש והכול כבר מסודר. דנה היפה. היא הופתעה לקבל את השיחה אחרי כל כך הרבה זמן שלא הופעלה, אבל יש דברים שלא שוכחים: לרכוב על אופניים, לנשק צרפתית וללחוץ על ההדק. הקשבתי לשיחה שלה עם המפעילים. זיהיתי את נשימותיה המהירות מבעד לקו הטלפון. ניסיתי לדמיין מה היא לובשת, האם היא עדיין מעבירה את ידה בשיערה כשהיא עצבנית? ברור שקיבלתי עדכונים שוטפים על חייה, בדיוק כמו על כל הרדומים האחרים. אבל איך שהוא תמיד כשהגיע הקובץ בתחילת כל רבעון, החץ רץ לבד לשם שלה לפני כולם. ידעתי שהיא נשואה, הכרתי אפילו את צבע סט הצלחות שבחרה למטבח, כוס'אמו! גם על הקניות שלה בדלתא וג'ק קובה קיבלתי דיווח. קורא ונזכר, קורא וחושב מה יכול היה לקרות אם לא הייתי כזה אידיוט.
"למפקדה" שמעתי את קולה בשער החיצוני. הספקתי לעבור למצלמות הפנימיות וראיתי איך היא עוברת ממסדרון למסדרון. לא ידעתי מה היא תאמר כשתראה אותי במקום את הצ'יף שהכירה מהימים בהם היינו שנינו ירוקים מתלהבים. היא לא שמרה על קשר עם אף אחד מאז, היום היו לה חברות רק מגני השעשועים וחוג היוגה. אבל כבר לא היה לי זמן להכין נאום הסבר. התיישבתי על הכיסא השחור, מקווה שאצליח להסוות את הרעד ברגליים. מיד כששמעתי את הדפיקה המוכרת שלה על הדלת ידעתי שהיא כאן.
"תכניסי אותה" אמרתי בשקט למירה שהייתה העוזרת האישית של הצ'יף מאז ומעולם.
"בוקר אור!" היא אמרה וליבי ניתר. היא היחידה שאני מכיר שאומרת "בוקר אור", ולמרות שלא שמעתי את הצירוף הזה כבר חמש שנים לא הצלחתי לעצור את החיוך.
"תגידי, כדי לראות אותך כל תימן צריכה לבעור? אי אפשר סתם קפה ומאפה כמו שתי קולגות רגילות?"
"אממ אני זוכרת אותך בתור קצת יותר מקולגה" היא הגיבה במהירות, "זה המצב המחורבן בארגון שסידר לך כזה קידום, או שאתה עדיין כל כך טוב?" היא התיישבה בכיסא האמצעי, ידיה משולבות על חולצת כפתורים לבנה ורגליה משוכלות בתוך ג'ינס משופשף. רק אל תנסה לראות את החזייה שלה צרחתי על עצמי ללא קול. לבנה, חלקה, סגר קדמי. פאק!.
"אנחנו כבר שנתיים הופכים את תימן. רודפים אחרי ראש הנחש. כוחות המורדים משחקים איתנו בחתול ועכבר כמו טירונים. שלשום הגיע המסר הזה מהסוכן שלנו" החלקתי אליה דף מודפס, נזהר שלא לגעת בידה. היא סובבה אותו וקראה בדממה.
"טוב, ואיך יועצת חינוכית עם ילדה בת שלוש יכולה לעזור לכם כאן?" היא צחקה ולא הבינה למה בעצם קראתי לה.
"זוכרת את הפעולה ההיא בעמאן? היינו אמורים להביא כספת של איזה עבדאללה" נעמדתי מעליה וצעדתי לאורך המשרד הקטן.
"שב, אתה עושה לי סחרחורת ככה." היא אמרה וסובבה את הראש אחריי. "כן, זוכרת. הסתבכנו. הוא נהרג והמשפחה ברחה עם הכספת שחיפשנו".
"ראש הנחש בתימן היום, ומי שמסב לארגון הכי הרבה נזק הוא לא אחר מאשר-" חיכיתי שעיניה יתרחבו ושפתיה יתהדקו בציפייה. "נור, אשתו!" הטלתי את הפצצה.
"ההיא מהמסיבות? החתיכה שסובבנו כדי שעבדאללה יקנא?!" היא זכרה הכול במדויק.
"כן. אותה אחת. רק שהיום היא קצת פחות חתיכה וקצת פחות מטופחת" אמרתי ולחצתי על כפתור המסך. דמותה הופיעה על הפלזמה מימין.
"בחיים לא הייתי מזהה! היא נראית יותר בטטה מכל אימא עייפה בגינה הציבורית שאני מכירה" היא אמרה והביטה בי לראשונה ישירות בעיניים. ידעתי שזו תהיה נקודת החיבור האמתית בינינו: ישן עם חדש, אז ועכשיו.
"אני שמח שיש לך את נויה" אמרתי והתכוונתי לכל מילה. "הלוואי והיא הייתה שלי" שמעתי את עצמי לוחש.
"היא ילדונת מושלמת, רן. אבל מה שלא היה שלנו אז, כנראה גם לא יהיה" היא אמרה בשקט, קולה רעד אבל היא לא הסירה את מבטה מעיניי.
"אולי, אבל אני עדיין מרגיש שאני חייב לך התנצלות. הייתי צעיר שחצן ולא מתחשב" אמרתי ושכחתי בכלל מנור ומכל כוחות המורדים התימנים שחיכו לנו בתור.
"אני אהבתי אותך למרות שהיית שחצן. ותראה לאן היא הובילה אותך השחצנות הרנית המפורסמת הזו. אינעאל העולם, אתה הצ'יף עכשיו!" היא קמה ונעמדה מעליי. "קום קום" היא פקדה ואני צייתי. היא פרסה את ידיה וגופנו נצמדו כאילו מאליהם. כאילו לא עברו חמש שנים מאז כתבתי את המכתב ההוא ונעלמתי לה בלי להשאיר סימן. העברתי את ידי במורד גבה, מחוליות הצוואר עד לחגורת המכנסיים. הרעד שלה, ההוא המוכר, כשידיי נעצרו הקפיץ לי את הלב.
"אז מה, אתה שולח אותי לפתות תימניה שוב? ככה זה יפה בין חברים?" היא ניתקה וצעדה לאחור, עיניה שוחקות.
"הלו, היא ירדנית בכלל. ומתחת לכל השכבות והסמרטוטים האלה היא עדיין אותה נור מאז. קצת מוזיקה, כמה טקילות, הסיגריה הנכונה והיא שלך. בדיוק כמו אז" קרצתי לה, ידעתי שהיא זוכרת. "אני בטוח שגם את מתגעגעת לקצת אדרנלין".
"אני רק מקווה שאתם תשמרו עליי שם. אבל אל תדאג. אני אולי קצת חלודה, אתה יודע, נישואים עושים את זה לפעמים, אבל אני עוד זוכרת כמה טריקים". היא קראה שוב את התקציר שהכנתי, החזירה לי אותו ויצאה להמשך ההכנות והתדריכים הטכניים. נשמתי עמוק את ריח הבושם שהשאירה אחריה.
"אתה פשוט אידיוט!" לחשתי בקול לחלל המשרד לאחר שעזבה. לא יכולתי להניח לה לחמוק כך, היא הייתה כל כך קרובה, רק קומה מתחתיי. כל עוד לא נשמתי את נשימותיה, הצלחתי להתאפק ולא להתקרב מדי כבר חמש שנים. שלא תרגיש בי צופה בה כל בוקר בדרך לגן "הבית שלנו" עם הילדונת שחורת התלתלים. אבל עתה, עצם הידיעה שהיא שוב כאן, שוב נגישה עבורי גרמה לי לצעוק על כולם במשך כל היום, לנהל את ישיבות התדרוך בעצבנות שאינה אופיינית לי. אני ידעתי מה הגורם לכך, כולם חשבו שתימן מלחיצה אותי. שטויות! אני אוכל אותם עם כפית מלאת סחוג בארוחת הבוקר. סיימתי את הישיבה האחרונה וחיפשתי אותה בין החדרים דרך מצלמות האבטחה. רציתי לראות אותה עוזבת את הבניין הלבן. נזכרתי בכדור הראשון שירינו יחדיו לעבר גולגולת אנושית. עמדתי אז לידה, דפיקות הלב של שנינו התחרו ביניהן במהירות. זכרתי את רעש הירי ואת הריח של הדם החם שפרץ מהגוף. אני זוכר ששנינו חייכנו. המנוסה לרכב המילוט העניקה לנו את ההזדמנות להסדיר נשימה והרוח שנשבה בשערה גרמה לי לתחושת ריחוף קלילה. כולם היו בטוחים שלא ניפרד אף פעם. מאז יריתי עוד אלפי כדורים, לבד. ואת דנה שחררתי מזמן למצוא לעצמה חיים משעממים. אבל הנה היא שוב פה. במצלמות חדר התלבושות ראיתי אותה, פאה בהירה לראשה, חצאית קצרה לרגליה והאודם הזנותי ההוא שידעתי שהיא שונאת לגעת בו מרוח על שפתיה הבשרניות, אותן שפתיים שנשכתי כל כך הרבה פעמים בעבר. מדוע היא מוכנה לעשות את כל שביקשתי ממנה?
בחרתי את מעגלי האבטחה למבצע בתימן עוד לפני שידעתי אם דנה תסכים לשתף פעולה שוב. הם היו מתודרכים. הצבתי אותם במקומם כך שיחסמו את הצמתים לאחר הביצוע ויאפשרו לנו נתיב מילוט מהיר. י', סוכן צעיר ונמרץ, נשען על פתח החנות של איברהים בלב הקסבה של צנעא. הוא זה שגילה שמאחורי ארגזי הירקות והפירות מפעיל איברהים את המועדון הלוהט ביותר בבירה המוסלמית הקיצונית, המקום אליו מגיעים קציני המורדים לשתות להירגע בין חמוקי הזונות המקומיות. לא הופתעתי כאשר הוא זיהה את נור בין החוגגים במועדון. ידעתי שיידרשו רק כמה טקילות כדי שהיא תהייה שוב החברה הטובה ביותר שלנו. משקפי השמש הכהים כיסו את עיניו של י', הסוכן האמיץ ביותר ומעגל האבטחה הקרוב ביותר שלנו. ראיתי את הזיעה נוטפת על עורפו כאשר נכנסנו לחנות הירקות. לא הייתי מוכן לשלוח את דנה לבד בשום אופן. לא התכוונתי להסביר מדוע אני בעצמי מצטרף למבצע במקום לעקוב אחריו ממסכי הפלזמות במשרדים בתל אביב. נתתי להשערות לפרוח בין המשרדים השונים ובשיחות המטבחון. הצחיקה אותי בעיקר השמועה כי אני מתגעגע לריח הדם והאבק. בכיס המקטורן שלי חיכה המזרק שקיבלנו מדויד במכון. זכרתי את ההסבר שלו במבטא רוסי קל:
"לא לשכוח, את המזרק לתפוס חזק ולא לעזוב. לפחות חצי דקה!" הרוסי הביט לתוך עיניי. הייתי בטוח שלא אשכח.
מעבר לדלת העץ הנסתרת ליד השירותים שמעתי כבר את קולות המוזיקה והצחוק. דנה צעדה לפני בצעד בטוח, החצאית הקצרה שלה ממילא, עלתה וחשפה עם כל צעד את ירכיה החטובים. תניח לתחת שלה! אתה בתימן, אידיוט! הכרחתי את עצמי להרים את עיניי ולסרוק את המועדון. כמה עשרות מורדים תימנים ישבו סביב שולחנות עגולים נמוכים, נרגילות רבות מפוזרות על הרצפה. דנה השתעלה ונחנקה בשנייה הראשונה מתערובת ריחות התפוח והטבק שאפפו את המועדון, שהיה בסך הכל מחסן אחורי גדול שלא הזכיר בדבר את המושג "מועדון" בתרבות המערבית שאנחנו רגילים לחשוב בה. אולי רק העמוד החלוד התקוע במרכז החלל מהרצפה עד התקרה רמז על הנעשה פה. דנה צעדה ישר לעבר השולחן המרכזי הקרוב ביותר לעמוד המיותם. היא חיכתה שאסיר את הז'קט הלבן שלבשה והתיישבה, מותחת את גופיית הסטרפלס השחורה שלה על שדיה המלאים. מדהים איך הם עדיין זקופים ויפים למרות שהיא כבר אימא, לא הצלחתי שלא לחייך, במיוחד אם זו לא הילדה שלי ואני לא צריך לקום אליה בלילה, אלא רק ליהנות מהאימא הכוסית שלה המחשבות טסו לי בראש במהירות מסחררת. נקשתי באצבעותיי ונרגילה הוצמדה לשולחן שלנו. ידעתי שיש לנו רק עוד כמה דקות עד שהמופע יתחיל וההזדמנות היחידה לחסל את ראש הנחש תיפול בנענועי ישבן ישר לרגלינו. י', שביקר כבר במועדון פעמים רבות, סיפר על רקדנית חושנית, לבושה בתלבושת מסורתית של רקדנית בטן, רוקדת על העמוד החלוד לעיני הקצינים השתויים. הוא הצליח להעביר לנו מספר תמונות מטושטשות ואז כבר ידעתי מעל לכל ספק איך לערוף את ראש הנחש, בעזרת הארס שלה עצמה. האורות העמומים כבו לחלוטין ורק מנורה אחת התלויה לצידו של העמוד נשארה דולקת, דממה השתררה במועדון. מטייפ ישן בקעו צלילי מוזיקה מזרחית שהזכירו לי את הסרט הערבי של שישי אחר הצהריים. דנה הזדקפה והגופייה גלשה מטה וחשפה מעט יותר מדי משדה השמאלי. היא הייתה מרוכזת בנפנוף הבד האדום שהתקרב למרכז החלל ולא חשה בגופה החשוף מוקדם מדי. אך את נור המפזזת לפניה זה הדליק מיד. היא נכרכה לרגליה בתנועות מתפתלות, רק הבד השקוף נוגע בגופה של דנה. הנחתי את יד שמאל על השולחן הנמוך ויד ימין נשארה בכיס המקטורן. אתה לא תיתן לפטמה הזקורה של דנה לבלבל אותך. לא הפעם! שיננתי בלב והעברתי את היד לאורכו של המזרק הקר. דנה תהיה חייבת לקום לרקוד לצידה בקרוב. המזרק יצא מהקירור כבר לפני שעה והרעלן יחזיק מעמד רק עוד כרבע שעה, השורות התחתונות מתיק המבצע קפצו להם לבד לראשי. העברתי את הנרגילה לדנה. מקווה שהיא זוכרת את הסימן המוסכם לשלב הבא בתוכנית. היא הניחה את ידה על כתפי וחייכה. קיוויתי שהיא רגועה יותר ממני. היא ינקה את העשן מפתח הנרגילה שהגשתי לה בלי להסיר את עיניה מנור. הנחש נפל בפח, היא קירבה את פיה לדנה ושאפה את העשן שזו נשפה באיטיות חושנית לאוויר. מבלי שאצטרך לעשות דבר ולקול צהלות הגברים הרבים שבמועדון, שלא ידעו במה זכו כדי להיות עדים להופעה האקזוטית שלנגד עיניהם, התרוממה דנה ונכרכה סביב העמוד, גבה צמוד אליו, רגליה בפישוק רחב והבד האדום מחולל סביבה ועליה. נתתי להן להתקרב שוב, נשמתי נשימה עמוקה, בעיקר כדי לנסות ולהרגיע את הזקפה המטורפת שלי לפני שאני קם להשלים את השלב הבא בתוכנית.
"חלאס!" הרעמתי בקול גדול, השולחן הנמוך נשבר תחת האגרוף השמאלי שהנחתי עליו.
קמתי במהירות וצעדתי לעבר שתי הנשים. לא היה זמן להתמהמה, לא רציתי שתיווצר מהומה גדולה מדי סביבנו.
"יא שרמוטה!" צרחתי לתוך פניה של דנה וסטרתי לה אחת מצלצלת. זה ישאיר לה סימן, הצטערתי, אבל יעשה את העבודה המשכנעת כסרסור קנאי בעיניי המקומיים. נור ניסתה למחות ונכנסה בתווך ביני ובין דנה ושדיה החשופים. זה הרגע שחיכיתי לו. ידעתי שהיא תגן על החגיגה הקטנה שהיא זיהתה, אבל לא היה לנו זמן או כוונה לחגוג עימה הפעם. הצמדתי את יד ימין בחוזקה לזרועה של נור, יד שמאל אחזה בסנטרה ומנעה ממנה לזוז. דנה ספרה עימי עד עשר ללא קול. זכרתי שדויד רצה שנספור עד שלושים, אבל יש הבדל בין הפנטזיות במכון לאור הפלורסנט הלבן לבין האבק והאדרנלין שרץ לנו עכשיו פה בלב צנעא. קיוויתי שזה יספיק. דנה הטיחה את נור הצידה ונתלתה עליי כמנסה לפייס אותי. משכתי אותה בחוזקה, ממשיך את הצגת הסרסור הקנאי. היא שלחה יד לעבר הז'קט הלבן שלה בשבריר השנייה האחרון לפני שיצאנו בחזרה לחלל החנות של איברהים. אלופה שלי! אני כבר שכחתי ממנו בכלל, לא יכולתי שלא להתפעל מהמיקוד שלה. לא הבטתי על אף אחד, צרחתי עליה עוד מספר קללות בערבית ודחפתי אותה לתוך הוולוו הכחולה שחנתה מעבר לפינה, י' ישב ליד ההגה. הוא לחץ על דוושת הגז והוולוו טסה מערבה. שנינו נשענו לאחור ונשמנו בכבדות. לפנינו מאות קילומטרים של נסיעה עד שנגיע לעיר הנמל אל הודיאדה ושם נעלה על היאכטה הסעודית שמחכה לנו. הרגשתי כיצד היא מתרחקת ממני שוב למרות ירכינו הצמודות. שיער הדבש של דנה התנפנף ברוח שנשבה מבעד לחלון הפתוח והפיץ ברכב ריח בושם פרחים שזיהיתי מיד:
"נקה שבע ירוק, נכון?" אמרתי מבלי להביט בה.
"מה??!!" היא התבלבלה לרגע, י' הרים אף הוא את עיניו מהכביש והרכב כמעט וסטה לתעלה מימין.
"השמפו שלך. נקה שבע ירוק. והבושם, תני לי עוד שנייה" אמרתי והתקרבתי אליה, אפי כמעט נוגע בעור צווארה החשוף. "אין בושם, רק קרם לחות. ללין, הבקבוק החום". הייתי מרוצה מעצמי. נהניתי לראות כיצד דנה זעה במושב לידי בחוסר נוחות. זכרתי את ההסכם שלנו מהימים בהם שיתפנו פעולה בעבר. שבוע אחרי שחוזרים לארץ, בסיום כל התחקירים, בריכת המשושים, היא ואני והביקיני האדום שלה. אחחח הביקיני ההוא יכול היה להתאים לנו עכשיו נהדר, אולי אפילו בלעדיו, חשבתי ועצמתי את עיניי.
"רני, אני חייבת לשאול, עכשיו אחרי שעשיתי את מה שהארגון או אתה ביקשתם ממני, למה דווקא אתה ואני? בטוח שיש עוד זוגות מתאימים בארגון"
לא הנחתי לה לסיים את המשפט, תפסתי את ראשה וינקתי את שפתיה בחוזקה. נשכתי את שפתה התחתונה ולשוני חדרה לפיה כאילו מעולם לא חדרה לעשרות פיות אחרות בשנים שהעברתי בלעדיה. היא ניסתה להדוף אותי ושלחה את ברך ימין שלה בתנועה אוטומטית לעבר מפשעתי. שחררתי את פיה ותפסתי את הברך הימנית שלה באוויר. היא נפלה לאחור. נשענתי קדימה ולחשתי לבין שתי עיניה ההמומות:
"כי כבר חמש שנים שאני מת להרגיש אותך צוחקת שוב. מת להרגיש את הדם שבי סוער שוב ולא רק שנייה אחרי זיון עם מישהי שלא אראה שוב לעולם. אני יודע שגם את מתגעגעת. אני מכיר אותך כל כך טוב" אמרתי ולא התאפקתי והעברתי את יד ימין על הפטמה הזקורה שהתחננה למגע מבעד לבד השחור הדק. "ראיתי את הטפסים שהגשת לעורך הדין קלנר לפני חודש" עיניה נפערו. "אני יודע שרע לך. כן, הוא גם סמוי שלנו. אני לא מתכוון להיעלם לך שוב. אני רוצה אותך. אני רוצה אותנו! ואני יודע שלא תהיה עוד הזדמנות" המילים האחרונות נבלעו בתוכה. לא עניין אותי י' בכיסא הנהג לפנינו, לא שמתי לב לדרך, הדבר היחיד שהיה חשוב לי באותו הרגע היה לטעום את טעם גופה. לא טעיתי, היא הייתה עדיין רכה ומוצקה בו זמנית, מלוחה ומתוקה מדבש. היא החניקה אנקותיה כשידיי תבעו את זיכרונותיהן מרזי גופה המשתוקק. רק בשביל זה היה שווה להרים את כל תימן באויר, חשבתי.
"רן, רני!" הרגשתי יד מטלטלת אותי, "הגענו לנמל. תתעורר".
"פאק!" נפלטה לי קללה, הצטערתי שזה היה רק חלום. הוא היה כל כך אמתי! הבטתי עליה מקווה שאולי לא חלמתי והדברים קרו באמת. אבל שפת גופה המחושבת והמדודה אישרה לי שהזיתי הכל.
"אתה מלמלת קצת כשישנת" היא אמרה לי בשקט כשעלינו על סיפון "אל אמירה" הגדולה שחיכתה לנו במנועים פועלים. "אתה יודע שכל זה לא יקרה, רן" היא אמרה ולבשה את הז'קט הלבן.
"באמת?!" חסמתי את דרכה.
"כן!" היא התרגזה וסנטרה הזדקף עוד טיפה כמתריס נגדי.
"באמת באמת?!" צחקתי ולא זזתי, זו באמת ההזדמנות הטובה ביותר שלנו. הגירושין שלה ייכנסו לתוקף עוד שבוע ומבחינתי היא כבר לא שטח כבוש ומותרת לכולם, אבל קודם כל לי.
בלי לדבר לקחתי את ידה וצעדתי לעבר הירכתיים. משכתי אותה מעל החבלים העבים הכרוכים סביב עצמם, השענתי אותה על המעקה הלבן, נצמדתי אליה מאחור ולחשתי לאוזנה:
"מי עוד יכול לחבק אותך כך על סיפון יכטה כזאת כשברקע תימן וסעודיה אחרי שרוצצנו את ראש הנחש והצלנו את העולם פעם נוספת?"
"מה אתה משחק לי אותה לאונרדו די דפריו בטיטאניק עכשיו?" היא כבר לא כעסה וצחוקה התגלגל כשפרשה ידיה לצדדים וטיפסה שלב אחד על המעקה.
"משוגעת, תרדי חזרה, עוד תפלי לי לתוך המדחפים של המנוע" הלב שלי דהר כאילו סיימתי את הקילומטר האחרון בטריאתלון, אולי מפחד ואולי כי ידעתי שהיא עומדת להסכים ולחזור להיות רק שלי. שלי ושל הארגון.