האקזיסטנציאליסט

היו זמנים במישור הרעיונות . . . 

שם, כמו בעולם שלכם, הרעיונות מצויים במאבק תמידי בנסיונם למצא את אמת, הרעיון החמקמק והנבזי. אצלכם, הספיקו לבקר כמה אנשים עם כיוונים מעניינים למציאתו. חלקם אפילו היו כל כך משכנעים, שהיה נראה שסיפקו לנו חתיכות מהמפה שתוביל אליו. אבל למרות נסיונותיהם העקשים של רבים, המצוד אחר אמת לא הצליח לשאת פרי... וכאשר אני אומר פרי אני מתכוון כמובן לראש שלו. הפרס הכספי עבורו הוא מעבר לדמיונו של האמיץ בהוגי המחשבות.

אתם מבינים... לנו במישור הרעיונות, ממש כמו אצלכם, סדר וארגון, כמו גם אמונה וקבלת החלטות, אינם אדונים בעלי מזג צפוי. כל אחד מנסה לשכנע את האחר שהוא הצודק, שהוא זה שחשוב, הוא זה שרושם את המשפט הנוכחי או מחזיק בידע המדויק שיביא אותנו לגאולתנו. אבל אתם יודעים איך זה... אנשים, רעיונות... הכל תמיד נשאר אותו הדבר.

חשבנו שנמצא את אמת. האמת. האמת האחד והיחיד. הוא כנראה מסתתר במערה כלשהי ומשחק קלפים... לא לא, הוא כמובן עושה מדיטציה... לפעמים אני חושב שהוא בכלל פורע חוק כמו אלה שמסתובבים בערבות המדבריות ושודד רכבות... אבל אני לא יודע. לא מצאנו אותו, אבל המשכנו לריב ולהלחם אחד בשני, כאילו הוא כאן איתנו, ואנחנו חייבים לו משהו.

היו זמנים במישור הרעיונות . . . 

***

חום לוהט שרר בערבה המדברית בה רכבה דמות בודדת על גבי סוס שחור. הסוס היה עייף, והרוכב שעל גבי האוכף שהיה קשור אליו, ידע זאת. אבל הוא כמעט הגיע ליעדו. לפני שעה קלה, ברגע אקראי, באופק הצחיח צצה בליטה. האובייקט המרוחק, היה חייב להיות המקום אליו ניסה להגיע. כעת הרוכב וסוסו השחור היו קרובים, וניתן היה להבחין בפרטי הישוב הקטן. מבניו היו אחידים במידה יחסית, מרובעים ועשויי עץ. רחובותיו לא היו מרוצפים, אלא היו נתיבים עירומים מרופדים בחול כתום לוהט. בשעת צהריים זאת, הם גם היו ריקים מאדם. כולם הסתתרו מהשמש הקופחת.

הרוכב המסתורי עבר בדהירה איטית ברחוב הרחב שהיווה את הציר המרכזי של הישוב. על ראשו היה כובע בוקרים לבן ורחב, פניו היו עטופות בבנדנה אדומה, ואיפשרו לעיניו לסרוק את הרחוב שהקיף אותו מבעד לחריץ דק. לבסוף הרוכב הגיע ליעדו, לפניו ניצב בר. על השלט שהתנוסס בחזיתו היה רשום "הסלון של ג'וליאנה". הרוכב משך את קצות הפונצ'ו ספוג האבק אותו לבש, ואיפשר לעצמו לזנק בקלילות מהאוכף אל האדמה מבלי להסתבך בו. הוא לפת את הרסן שהיה קשור לראשו של הסוס השחור והוביל אותו אל עמדת הקשירה. לאחר מכן שם את פעמיו אל עבר הבר.

"מה אתה יודע? עד סוף הערב היא פישקה את רגליה כדי שהזין שלי יבקר בתוך הפושפוש שלה" וויליאם ריברטות' הוסיף והחל לשאוג מצחוק ובתהליך כמעט שפך את פיינט הבירה שלו.

ספנסר איירונטרי גיחך קלות לשמע האנקדוטה של וויליאם, אבל היה נראה שהסיפור לא הרשים אותו במיוחד. הסלון של ג'וליאנה היה כמעט ריק מאדם בשעת צהריים זאת. סביב שולחן עגול במרכז הבר ישבו ארבעה גברים. לפניהם ספלי בירה, ועל חגורתיהם אקדחים. כלי מלחמה, או כלי יצירה, אם תרצו. למען ההגינות כנראה שיותר סביר לקרא להם כלי שכנוע או כפייה, כתלות בעומד מהצד הלא נכון של הקנה.

"זה בהחלט סיפור חביב מאוד, וויליאם ידידי" ציין קרסון ריד לאחר שלגם לגימה ארוכה מספלו. לאחר מכן ניגב בעזרת שרוול חולצתו את השפם השחור המוארך שקישט את פניו הצרובות. "אתה גורם לי לקנא בך מעט..." הוא הוסיף מיד.

"לקנא?" אמר הגבר הרביעי שנכח סביב השולחן, וירג'יל סת', האקדוחן המהיר ביותר בין שתי קצוות יריעת המחשבה. כך לפחות סיפרו השמועות. וירג'יל הוסיף להערתו נחירה כדי להדגיש את דעתו.

"כן" ענה לו קרסון ריד. "מאז שהועלתי לדרגת סרן אין לי זמן לביקור זריז בבית בושת" הוסיף וכיוון במבטו לעבר התג הסגול שענד על צדה השמאלי של אפודתו השחורה.

"מה אתה כבר עושה?" שאל ספסנר.

קרסון סובב את ראשו כדי להביט עליו, ונעץ בו את מבטו המתנשא והאופייני. ספנסר הכיר את המבט היטב, הוא נתקל בקרסון ריד פעמים רבות בעבר, והספיק ללמוד את תגובותיו והלך רוחו. הבעת פנים זאת של קרסון הייתה שמורה עבור אלו אשר אליהם חש רגשות איבה. ספנסר גם ידע היטב מדוע קרסון לא שומר עליו ברשימת ידידיו, אבל הוא גם ידע מדוע הוא נשאר ברשימת בעלי בריתו. לרוב אלו שקרסון ריד מצא עצמו לא מחבב במיוחד מצאו את דרכם אל הקבר. אבל ספנסר איירונטרי היה יותר חכם מהם. לא בכדי כינויו של ספנסר היה "המפרק", ובדיוק בגלל שהוא היה "המפרק" קרסון שנא אותו ובאותו הזמן שמר עליו חי. מוח חד היה יכול להיות מועיל ביום מן הימים, בין אם זה יהיה למטרת פתרון בעיה נקודתית ובין אם כאשר יעיז לנסות להשתלט על הערבות המדבריות שבין האסכולות הגדולות.

"יש כל הזמן מה לעשות..." קרסון ירה לעבר ספנסר ששמר על הבעת פנים נינוחה.

"כמו מה למשל? אני לא רואה יותר מידי נוכחות של אנשי אסכולת הידע הטהור פה באזור... לא מבין אחרי מי אתה יכול כבר לרדוף" ספנסר זרק אליו בחזרה.

קרסון עצם את עינו ונשף בכבדות, כנראה בנסיון כביר להשתלט על תגובה אימפולסיבית כלשהי. "אני לא רודף אחרי אנשי הידע הטהור... " קרסון החל לומר. "אני דואג לכך שיהיה פה סדר. שהכל יתנהל קשורה..." הוא אמר.

חיוך ערמומי התפשט על פניו של ספנסר. "אתה מדבר במקרה על חוקים וצדק? אתה משליט פה צדק, הא?" ספנסר שאל.

"כן. אם נוח לך לקרא לכך צדק אז נגיד שזה צדק... אל תחשוב שאני לא מבין מה אתה עושה ספנסר"קרסון ענה לו ולא הסתיר את הזעם שחש. "אתה והכובע המטופש שלך..."הוא כיוון אל המגבעת שספנסר נשא על ראשו, שהייתה אופנתית כעת בעיקר בעיר הגדולה, הפורום, מעוז אסכולת הידע הטהור, "... יכולים ללכת ולאונן על מגזין הנשים הזה שלכם".

"שלכם?" ספנסר פרץ בצחוק. "זה מדהים אחי... באמת" ספנסר אמר וניתב את מבטו מקרסון אל ספל הבירה שלו.

"מה מצחיק אותך בדיוק?" קרסון שאל בזמן שספנסר לגם מהבירה.

ספנסר הניח את הספל בחזרה על השולחן וניגב את פיו בעזרת שרוול חולצתו.

"אתה... אתם... אתם מצחיקים אותי. אתם שם באסכולת עוצמת הקדמה לא מסוגלים לשמע שום דבר שנאמר שלא בהקשר של אני או הם" וצחק שוב.

"מה?" קרסון ריד התעקש.

ספנסר נאנח. "אם אני לא מסכים איתך" וכיוון אליו את האצבע המורה שלו בחזרה, "אז אני אחד מהם. אחד מאנשי הידע הטהור. אבל אתה גם מניח שאם אני לפעמים מסכים איתך אז אני בסדר... אז אני אחד מכם. אני אחד מאנשי עוצמת הקדמה. לפתע אני צודק ואומר את האמת. אתם מצחיקים אחי. אתם חושבים שאתם רואים הכל נכון...".

"לא אתה צודק... אתה רואה הכל ספנסר ואני כזה טיפש..." קרסון אמר.

"הנה... הנה אתה עושה את זה שוב..." ספנסר הגיב מיד.

"טוב מספיק עם השטויות האלו" וירג'יל התערב. "אין לך עוד איזה סיפור מטומטם?" הוא פנה אל וויליאם.

באות רגע אל הסלון נכנס הרוכב האלמוני. עקב מיעוט האנשים במקום, קשבם של כל הנוכחים הופנה אליו באופן מיידי. הרוכב המאובק, אשר היה עטוף בפונצ'ו המקושט, משך מטה את הבנדנה האדומה שכיסתה את פניו. אלו היו מגולחות ונקיות באופן מפתיע ביחס ליתר גופו, אבל צדם הימני היה מעוטר בשלל צלקות קטנות אשר הגלידו לפני זמן רב.

למשך מספר רגעים הגבר סקר את החלל אליו נכנס. מבטו עבר גם על השולחן שסביבו ישבנו ארבעת האקדוחנים שצוינו קודם. לאחר שסיים, מבלי להניד אף שריר בפניו, התקדם אל עבר הבר השומם. הוא התיישב על אחד הכיסאות הגבוהים במרכז הבר ונשען לפנים. האישה שעבדה במקום ניגשה אל האלמוני, "מה בשבילך מותק?" היא שאלה. הוא הסיק שזאת כנראה ג'וליאנה מ"הסלון של ג'וליאנה".

"סקוטץ'. בלי כלום." ענה ביובש בלי להביט עליה. הוא שלח את ידו לכיס מכנסיו מתחת לפנצ'ו, ובזמן ששלף את ארנק העור ניתן היה להבחין בקלות בנרתיק האקדח שהיה חגור עליו. האלמוני ידע היטב שמבטיהם של ארבעת האקדוחנים סביב השולחן עדיין היו ממוקדים בו, והם לא פיספסו את האקדח.

האלמוני הניח שטר כסף על הבר. ג'וליאנה הניחה לפניו כוס נקיה ומזגה אליה משקה זהוב. "מגיע מרחוק?" היא שאלה.

"כן" הוא ענה ולראשונה החזיר אליה מבט קפוא. מבטו היה מלא הבעה. מבלי להוסיף מילה היא הבינה שהוא לא מתכוון ולא מעוניין לנהל איתה שיחה. ג'וליאנה הינהנה בראשה בליווי "הבנתי" ונסוגה לאחור. האלמוני לגם מכוס הסקוטץ', ולבש לרגע הבעה מרוכזת כאשר ניסה לבודד ולהרגיש את רוחב הטעמים של המשקה. לפתע זרוע הונחה לאורך גבו וכף יד לפתה את כתפו הנגדית. וירג'יל סת' נצמד אל הגבר האלמוני ולבש על פניו חיוך ריק.

"שלום לך זר" הוא אמר בקול עליז.

הגבר האלמוני לא סובב את ראשו ונשאר מכונס בכוס הסקוטץ'. "תוריד את היד בבקשה" הוא אמר ברוגע.

וירג'יל עיבד לרגע את התגובה הלא צפויה וניסה לשמור על הבעת פניו החביבה. "אוקי אוקי קאובוי הכל טוב" והסיר את זרועו. וירג'יל עבר לתנוחה נוחה אחרת בה הניח את אמתו על הדלפק ונשאר עם פניו באותו הכיוון.

"לא מגיעים לפה הרבה אנשים לא מוכרים... בא לך להצטרף לשולחן שלנו... אני לא יודע מה שמך בעצם"וירג'יל אמר.

"מרטין" האלמוני אמר. "מרטין א. האוזנבקן".

"אוקי מרטין. אתה רוצה להצטרף אלינו? נראה לי שזה יהיה נחמד יותר לשתות את המשקה שלך בחברה טובה, לא?".

"אהא" מרטין ענה ביובש שניטרל את התגובה מכל רגש שהיה יכול לגרום לה להשמע כנה. הוא סובב את גופו והביט על השולחן העגול במרכז הסלון. ספנסר, קרסון ווויליאם ישבו והביטו עליו בדממה.

***

מרטין גנח בכבדות. הוא עצר לרגע אחד לאחר שמחשבה בנוגע לכך שהוא חייב מנוחה קפצה לראשו. השמש הלוהטת שרפה את פלג גופו העליון החשוף, הזיעה המלוחה התערבבה בזרזיפי הדם שזלגו במורד גבו ובטנו. הוא היה מסוגל לחוש את המרקם הקשיח של הסלע. באותם רגעים הוא היה מסוגל להשבע שהרגיש גם את האופן שבו הסלע חופר לתוך רקמות העור שעטפו את ידיו, או לפחות מה שנשאר מרקמות עור אלו. מרטין היה כבול ברגלו לסלע עצום, והוא היה חייב לגלגל אותו לראש ההר המקולל, אחרת הסלע יתגלגל עליו וימחוץ אותו למוות.

מרטין גנח שוב, הפעם בנסיון לגייס שוב את כוחותיו להמשיך לגלגל את הסלע. זה עבד. הסלע התגלגל מעט למעלה, מרטין דאג להחליף את מיקומי ידיו, נעזר באמות זרועותיו ומרפקיו בטכניקה שהספיק ללמוד ב... כמות זמן הלא ברורה שכבר הספיק לגלגל את הסלע. בכל תזוזה של הסלע וזרועותיו של מרטין הוא חש שוב את משקלו העצום, אשר שלח גלי כאב חדשים לאורך כל גופו. הכאב היה בלתי נסבל. הוא היה מתמשך, יציב, ואינסופי.

עקב גודלו העצום מעלה ההר היה נסתר מעינו של מרטין, והוא לא ידע כמה נשאר לו להמשיך. בכל פעם שחשב על האי ודאות שבדבר חש שוב את החוסר אונים הבלתי נסבל. מיד לאחר מכן חזר לחשוב על שלשלאות הברזל המחלידות אשר חפרו לתוך בשר רגלו וקשרו אותו אל הסלע. המחשבה האחרונה ביטלה הראשונה, והדליקה בו זעם עצום שבתורו גרר רצון עז ומחודש להצליח להגיע לפסגה. אבל בכל פעם, הזעם היה עייף יותר, והמוטיבציה שבאה בעקבותיו עמומה יותר.

מרטין המשיך לדחוף ולגלגל. עוד מספר סנטימטרים. ואז עוד כמה. הזיעה ממצחו זלגה שוב לתוך עיניו ועיוורה אותו. הוא נשך את שפתיו בנסיון להתאפק מלשלוח את ידו לשפשף את עיניו ולנער את הזיעה. בעקבות העיוורון הזמני מרטין הניח את רגלו על אבן רופפת אשר התנתקה ממקומה, וכמעט החליק. אחיזתו בסלע העצום התרופפה לרגע, ובליווי פרץ פאניקה חדה הוא חש אותו מתחיל להתגלגל לכיוונו. מרטין יישר את רגלו, חש בגל כאב חדש מכיוונה, הוא כנראה עיקם את הקרסול בהחלקה. הוא ייצב את אחיזתו שוב כנגד הסלע, חש את הסלע חופר לתוך כפות ידיו המדממות, ועצר.

הוא נשם מספר נשימות עמוקות, מנסה להרגיע את הקצב הפרוע שבו פעם ליבו, לקצב הפרוע בו פעם לפני שכמעט נהרג באופן סופי. הוא חש שלא רק הסלע פועל כנגדו, ההר עצמו מנסה לפרק את נתיבו. לאחר מספר רגעים מרטין חש יציב מספיק, רגלו עדיין שלחה פעימות כאב מעלה, אבל הוא הרגיש שהוא צריך להמשיך. הוא החל לגלגל את הסלע מחדש, ואז הוא חש במשב הרוח החמה. 

***

"מאיפה אתה מגיע אלינו, חבר?" שאל וויליאם ריבטות' לאחר שמרטין ווירג'יל הצטרפו ליתר היושבים סביב השולחן.

"האם התשובה תשנה משהו? או שאתם פשוט מנסים לנחש לאיזה מחנה אידיאולוגי אני משתייך?" מרטין השיב בטון קר אך רגוע. הוא שידר ריחוק, ואם זאת לא נראה מתחמק או מתנשא. ספנסר אפילו העיז לחשוב על כך שייתכן והמעשה הינו סוג של התרסה, אבל מיהר לדחות את הרעיון. השלכותיו לא בישרו חדשות טובות בנוגע להמשך אותו היום. הוא הגניב מבט חטוף לעבר קרסון ריד, הראשון מבין יושבי השולחן אשר יעיז להגיב לאופן התבטאותו של הזר הזה. אך קרסון נראה המום קלות כפי שהוא עצמו היה. התגובה הקשוחה, מבלי להניד עפעף אל מול ארבעת האקדוחנים, שינתה את אופי האינטרקציה.

וירג'יל כיחכך בגרונו, כנראה בנסיון מעודן לנער את האווירה המסוימת אשר הוטלה מהר מידי על יושבי השולחן. "אתה צודק כמובן... זה לא חשוב... לא חשוב... מתכנן להשאר פה זמן מסוים או שאתה מתכנן להמשיך בדרכך?" הוא הוסיף.

"לא" מרטין אמר בפשטות ולאחר מכן קירב את כוס הסקוטץ' אל פיו. בזמן שלגם מהמשקה ארבעת האקדוחנים שמרו על דממה, והמשיכו להביט עליו. מרטין א. האוזנבקן לגם מהסקוטץ' באופן תיאטרלי להפליא, וכעת אי אפשר היה להתעלם מתחושת האי נוחות שהסיטואציה הנוכחית מייצרת בקרב הנוכחים בה. לאחר שהניח את הכוס בחזרה על השולחן מרטין השלים את המסר המקורי, "לא. נראה לי שאמשיך בדרכי".

היה נראה שמרטין, שעד כה אמנם נכח עימם במרחב הפיזי של "הסלון של ג'וליאנה", החזיר את תודעתו אל הרגע הנוכחי, ולראשונה הרים את מבטו לסקור את המתרחש סביבו. מבטו נחת על קרסון ריד, אשר היה כעוס באופן מאופק, המצב שאותו ספנסר למד לזהות.

"הכל טוב?" מרטין הפנה את שאלתו אל קרסון.

"עכשיו שאתה מסתכל עלי, אני נראה כאילו שהכל טוב?" קרסון סינן מבין שיניו.

"לא" מרטין השיב. אותו "לא" כמו קודם. אותו טון, אותו יובש קר. "אתה נראה כאילו שאני מעצבן אותך. אתה נראה כמו מישהו שלא אוהב כאשר אחרים מרשים לעצמם להפגין בטחון יתר לידו".

ליבו של ספנסר החסיר פעימה. לאחר מכן ההבנה המלאה נחתה עליו והוא נרגע. נו טוב, הוא חשב לעצמו. כנראה שיש אנשים שאוהבים להתגרות בגורל שלהם. הבעת פניו של קרסון השתנתה. כעת הוא היה רגוע. לאחר רגעי ההתחלה בהם היה מבולבל כמו ספנסר, כנראה הבין לאן השיחה מובילה אותם. הוא יישר את צווארו והביט ישירות לתוך עיניו של מרטין.

"אתה כנראה עוד אחד מהאווילים הללו, הא? אף אדם שפוי לא היה מדבר ככה" קרסון אמר בפשטות.

"ככה?" מרטין שאל.

"שעת צהריים. הסלון כמעט ריק. ארבעה אקדחים מזהים אותך ומזמינים אותך לשבת איתם. אחד מהם עם תג של עוצמת הקדמה. על החגורה שלך יש נשק. במקום לשבת ולנהל שיחה כמו אדם מתורבת אתה בוחר להתגרות ולדבר באופן לא מנומס. הייתי אומר ש'ככה' זה לא משהו חכם לעשות, אדוני." קרסון ענה לו מבלי להזיז את ראשו.

מרטין שקע במחשבותיו למשך מספר רגעים מבלי לענות. יתר יושבי השולחן שמרו על שתיקה גם כן. "בכל מה שאמרת, לא הצלחתי לשמע את הסיבה שבגינה המעשה המתואר טפשי בעיניך... אלא אם אתה בעצם רומז לכך שאני חייב לכם, אדונים נכבדים, דבר מה, אולי הפגנת כבוד עודפת נוספת? והמעשה הוא בעצם טיפשי כי אתה בעצם אומר שאלו, אותם 'אווילים' לדבריך, הם כה טפשים משום שזה ברור שמעשה מסוג כזה יענה אך ורק בעזרת אלימות".  לאחר מכן מרטין לגם שוב מהסקוטץ'.

הפעם קרסון ריד לא ענה. לשבריר שניה ספנסר חשב שהוא מזהה כיצד הוא מנסה לענות לזר, אבל ויתר באותה המהירות. ספנסר ידע לאן כל זה כנראה מוביל, אבל ייתכן שדווקא את הדו קרב הלשוני בין שניהם מרטין כבר ניצח. קרסון אפילו לא זיהה את הרגע שבו מרטין שלף את האקדח הוורבלי. קרסון הוריד את מבטו לשולחן, שקע במחשבותיו שלו. לאחר מכן הוא חייך לעצמו, והרים את ספל הבירה שלו מבלי להרים את מבטו בחזרה.

***

הרוח החמה הוסיפה לצלות את עורו של מרטין תחת השמש. הוא דחף בכל כוחו, למרות שהרגיש שכל כוחותיו מוצו לפני זמן רב. הרוח הייתה איטית מאוד, אבל היא הייתה גם כמעט והפוכה בכיוונה לכיוון תנועתו. מרטין המשיך לדחוף. הכאב ברגלו בכל צעד שעשה כמעט וגרם לו לאבד את התחושה בה. כפות ידיו הרגישו מאובנות. העייפות בכתפיו הייתה בלתי נסבלת. הוא המשיך לדחוף. רעד קל ובלתי נשלט עבר משרירי גבו וכתפיו החשופים לזרועותיו. הוא לא ידע לומר כיצד זרועותיו ממשיכות לציית לפקודותיו.

הוא המשיך לדחוף.

מה הטעם? הוא חשב לעצמו. למה אני ממשיך? אין שום סיכוי שאני אצליח להגיע לפסגה. אם אגיע? מה הטעם להמשיך בחיי?

רצף המחשבות שטף אותו במהירות. הוא חש את החולשה הגופנית שהמחשבות פיזרו בו. מסיבה לא ידועה, הוא הקפיץ מחשבה אחרת.

אבל אני דוחף את הסלע הזה כבר כל כך הרבה זמן. אין סיכוי שהפסגה רחוקה. אני בטח קרוב.

אבל לא היה לו שום סימוכין לכך. הסלע המשיך להסתיר את מעלה ההר מפניו. 

הוא המשיך לדחוף.

מרטין שאף אוויר חם בפראות, ודחף את הסלע כנגד גל חדש של רוח לוהטת. לפתע הוא חש את האדמה רועדת קלות. הוא ניסה להבין ממה נובע הרטט. לאחר מכן שמע קול פיצוץ אדיר.

זה לא ייתכן, הוא חשב לעצמו. זה לא ייתכן שזה קורה. זה לא ייתכן שזה לא מכוון. זה לא ייתכן שאני מסוגל להגיע.

לא אחד, אלא רכס שלם של ארבעה הרי געש התפרצו בו זמנית במרחק גדול, אך לא גדול מספיק, מההר שעל גביו מרטין גילגל את הסלע. הוא עצר והביט על הנוף הפרעי, אך באותו הזמן היפיפה. לבה רותחת פרצה מלועות ארבעת הרי הגעש. עננים שחורים ועצומים מילאו במהירות את השמיים והסתירו את השמש.

מרטין חזר לגלגל את הסלע.

האוויר החם הפך כעת לכבד עוד יותר לנשימה. אפר ואבק צנחו מהשמיים והתערבבו בזיעה המלוחה והדם שעל גופו. מרטין המשיך לדחוף וניסה לקחת נשימה עמוקה, אבל התחיל להחנק ולהתשתעל. הוא עצר שוב. הוא ניסה להתגבר על השיעול, וחש דמעות ממלאות את עיניו. לאחר כדקה הצליח להשתלט על נשימתו, אבל ריאותיו חירחרו כעת בכל נשימה שלקח. מרטין ניסה לסדר את נשימתו, ולהפתר מהתחושה בגרונו, אבל במקום השיעול החונק, שיעולו הפך לצחוק משתעל. זה לא ייתכן שזה קורה, הוא חשב שוב. זה לא ייתכן. וזה הצחיק אותו. המסקנה עצמה הייתה אבסורדית בעיניו. הוא גנח בעוצמה, ודחף את הסלע שוב.

הוא המשיך לגלגל את הסלע במשך פרק זמן לא ידוע נוסף. באותו הזמן הנוף הבהיר והחם התחלף באפילה שהייתה מוארת באופן בלעדי על ידי הלבה שזרמה במורד רכס הרי הגעש השחורים. מרטין והסלע הגיעו למצוק קטן. גובהו היה לכל היותר מטר. אבל מרטין זיהה באופן מיידי שמדובר במטלה מורכבת יותר מהגלגול שעשה עד כה, כעת הוא צריך לדחוף את הסלע מעלה, מעל המדרגה.

מרטין א. האוזנבקן גילגל את הסלע לדופן המצוק, ואז ניסה לגלגל אותו מעלה. זרועותיו העייפות לא הצליחו להרימו באופן ניכר. הוא גנח ודחף עוד, הסלע התרוממם מעט מעל הקרקע אבל לבסוף כובד משקלו הכריעו אותו. מרטין הניח את הסלע בחזרה על הקרקע ונשען עליו בכל גופו, מצמיד אותו כנגד המדרגה, מאפשר לעצמו לראשונה מאז שהתחיל לגלגל את הסלע, מעט מנוחה.

הוא הביט על הדרך שאותה עלה, והפתיע את עצמו. הוא היה בגובה רב מעל פני הקרקע, הוא דחף את הסלע ללא הפסקה לגובה אשר היה מתקשה לעשות אפילו בהליכה קלה ללא הפסקה. שלא לדבר על הכאב, החום או הרי געש מתפרצים. תחושת הפליאה התחלפה בתחושת חולשה עצומה. מרטין הרגיש שכל שרירי גופו ויתרו בו זמנית. כאילו ההפסקה הרגעית אשר הצליח לאפשר לעצמו, רק הגבירה את עייפות גופו. הוא המתין באותו אופן מספר דקות, מנסה לחשוב על דרכי פעולה חלופיות, אבל לא הצליח לחשוב על דבר. זאת שאלה של זמן עד שלא יצליח להמשיך ולהתמיד גם במצב בו שהה כעת, הוא חייב לגלגל את הסלע עד למעלה ההר, עד למקום שבו הסלע יעמוד יציב ויאפשר לו לשחרר את רגלו הכבולה.

מרטין הניח את כפות ידיו בנקודה התחתונה ביותר אליה הצליח למתוח את זרועותיו הרועדות. הפעם הצמיד אל הסלע את כל גופו. חזהו, כתפיו ואפילו ראשו הוצמדו אל הסלע. הוא נשם מספר נשימות עמוקות, וברגע אקראי שהחליט שהוא המתאים, הוא צרח ודחף את הסלע בשארית כוחותיו. הסלע התרומם באוויר, התגלגל לאורך דופן המצוק הקטן. מרטין המשיך לדחוף. הוא צעק שוב, מנסה לשחרר מאגרי כוח כלשהם נוספים, שהצליח לשמור בגופו בדרך פלא עד עכשיו. הסלע התרומם עוד, כמעט מגיע לנקודה שבה הוא יתגלגל מעל המצוק. מרטין המשיך לדחוף. הסלע קרע את בשר שעל אמות זרועותיו, הדם טיפטף באגרסיביות על מכנסיו.

מרטין המשיך לדחוף.

לפתע גל כאב חד הוקרן מקרסולו מעלה לכל אורך גופו. מרטין מעד וקיפל את ברכו. הסלע העצום שינה את כיוונו והתחיל להכביד עוד יותר על מרטין. הוא הצליח להתייצב אבל כעת היה במצב כריעה. הוא חש את הלחץ העצום מתהדק על ברכיו. מרטין בעצם חיבק את הסלע מעליו, מחזיק אותו במקומו, מעט מתחת לנקודה שבה יתגלגל על המשטח החדש שמעל המצוק, אבל חסר יכולת ממשית להתרומם בחזרה על רגליו ולהמשיך לדחוף. זרועותיו עטפו את הסלע, פניו היו צמודות אליו גם כן. מרטין חש את הסלע לוחץ ומתחפר שוב לתוך עור כפות ידיו, וכעת גם לתוך צד פניו. דם חם החל לזרום מהפצעים שנוצרו בפניו, וזלגו בין החריץ שבין הסלע לראשו של מרטין. הדם נכנס אל פיו ועיניו, מעוור אותו שוב. במקביל הוא שמע את רעש התפרצות לבה נוספת מאחד מהרי הגעש.

מרטין חש את כוחו הולך ונעלם. הוא לא יכול לדחוף, הוא לא יכול לקום על רגליו, תחושת הגועל שנבעה מערבוב ראשו המאובק בדמו הסמיך מנעה ממנו כל מחשבה זולת אחת, זהו, זה הסוף. אתה לא יכול יותר. 

הוא צרח. והתחושת הרטיבות של דמעותיו גרמה לו להסיק שהוא גם בוכה.

***

קרסון ריד רוקן את ספל הבירה והניח אותו בחזרה על השולחן. היה נראה ששלושת חבריו ממתינים לתגובתו. "אם כבר העלת את הנושא..." הוא פתח. "לאיזה מחנה אידיאולוגי באמת אתה משתייך?".

מרטין גלגל את עיניו בהפגנתיות ונשף. היה נראה לספנסר שזאת התגובה האמוציונאלית הראשונה שאותה הזר הפיק מאז שנכנס לבר. 

"ואני אשאל שוב... זה באמת משנה משהו?" מרטין שאל.

"אולי" קרסון אמר.

"לא אחד מהם" מרטין ענה לו.

ווילאם נחר בבוז. "אוקי אמיגו..." הוא זרק לעברו. "הוא מהידע הטהור" הוא הוסיף לעברו את קרסון ריד. זה היה נראה שווילאם ריברטות' כבר בחר צד בנוגע לסיום הנדרש של המאורע.

"לא..." מרטין ענה לו. "לא, אני לא".

קרסון חייך חיוך רחב ונידנד מעט לאחור את כיסאו. "נראה שהכל ברור עכשיו, לא?" הוא אמר ופיזר את החיוך שלו לעבר כל יושבי השולחן. וירג'יל גיחך קלות והסית את מבטו, מפגין את האדישות הברורה בה התייחס למתרחש. ספנסר לא הזיז שריר בגופו.

"אנחנו לא מחבבים פה אנשים כמוך... חוכמולגים שחושבים שהם מבינים הכל..." קרסון יישר את אופן ישיבתו והחל לומר לעבר מרטין.

"קרסון..." ספנסר איירונטרי קטע אותו. "האדון פה לא בחר לשבת איתנו בשולחן. שחרר אותו לדרכו גם אם הוא תומך במחנה הנגדי...".

"לא לא לא..." הוא סינן לעברו והחווה בעזרת אצבעו שיסתום את פיו. "את השטויות שלך שמעתי מספיק גם כן" קרסון אמר. "אם היינו כולנו חושבים כמוך ספנסר, היינו כנראה במקום אחר לגמרי... אחד פחות טוב". ספנסר נידנד בראשו וויתר. הוא ידע שזה חסר טעם כעת.

"אבל אתה..."קרסון החזיר את מבטו אל מרטין. "אתה עשית כבר מספיק כדי שאני ארשה לעצמי לומר שפגעת באופן ממוקד מאוד בכבודי האישי. הכבוד שלי זהו כבוד המפלגה. כבוד האידיאולוגיה עצמה. כבוד הרעיון. אני לא הגחתי משום מקום לזלזל ברעיונות שלך בזמן שאתה שותה את פיינט הבירה שלך בזמנך החופשי. מקווה שאתה תכבד אותי לפחות ביציאה החוצה, כדי שאני אוכל לחורר שם את הראש החלול שלך".

מרטין לא היה צריך מילה נוספת. הוא זינק על שתי רגליו בתנופה שהפילה את כיסא העץ עליו ישב. הוא לא אמר דבר. הזר הסתובב ויצא מהבר אל הרחוב הלוהט.

***

מרטין א. האוזנבקן וקרסון ריד עמדו אחד מול השני באמצע הרחוב הריק. ווילאם, וירג'יל וספנסר יצאו גם הם מהבר, אבל נשארו להביט על הדו קרב מהצל הקריר.

"לפני שאני אהרוג אותך... " קרסון אמר. "אני חייב לומר שמסיבה לא ברורה, מהרגע הראשון שבו נכנסת אל הבר נראת לי מוכר באופן לא ברור".

"האמנם?" מרטין שאל. הוא עדיין שמר על איפוק ועידון, כאילו שלא מדובר בדו קרב למוות בו היה אמור לקחת כעת חלק.

קרסון המשיך להביט עליו והם שמרו על דממה. הוא התרכז בפניו המצולקות של מרטין. הוא התרכז, רקע הרחוב מאחריו הפך לשולי. הפנים שלו. אני לא מזהה את הפנים שלו. לא, מעולם לא ראיתי את הפנים האלו...

מעולם . . . 

קרסון ריד סחט את ההדק. קול הירייה פילח את הדממה המדברית. גופה נטול החיים הוטח על הקרקע הכתומה. מעל הגופה הדוממת, על ברכיו רכן גבר שידיו היו כפותות מאחורי גבו. פיו היה פעור בתדהמה.

מעולם לא ראיתי את הפנים האלו . . .

הגבר שעל ברכיו. זה היה מרטין א. האזונבקן. קרסון ריד הוריד את אקדחו. מרטין המשיך להביט על גופת אהובתו. ראשה מגועל בדם, פניה בקושי ניתנים כעת לזיהוי. לסתו של מרטין רעדה. "מה... מה עשית?" הוא צווח. קרסון צפה במחזות השייכים לז'אנר הזה כבר מספר פעמים בעבר. הוא היה חייב להודות שלפחות בפעמיים הראשונות התגובה של הקורבנות הללו בהחלט הצליחה לרכך את ליבו. היה משהו מאוד אמיתי ברגשות האובדן והצער הללו. הייתה בהן עוצמה בלתי רגילה. היא עוררה בו אי נוחות. אבל לא עוד. במיוחד לא במקרים שבהם זה היה מוצדק.

קרסון הביט אחורה לעבר אנשיו, חלקם פשוט הביטו על המתרחש, חלקם גם חייכו. בזמן הזה מרטין המשיך לבכות וצעק דבר מה. קרסון לא התרכז במתרחש. הוא הצביע לעבר השק שאחד מאנשיו נשא. שניהם כבר דיברו על כך קודם לכן כאשר עשו את דרכם אל המקום הזה. זה הבין את הרעיון של קרסון, חייך חיוך רחב, ומיד התחיל לחטט בשק ולמשוך מתוכו שרשראות ברזל.

קרסון החזיר את אקדחו אל הנרתיק. הוא כופף את ברכיו, גהר מעל מרטין אשר בכה על אהובתו בזמן שידיו כפותות. הוא הניח את ראשו על חזהה ובכה. מראה עלוב שעורר בקרסון תחושת קבס קלה. "תראה חבר..." הוא התחיל לומר לעברו. "לך הכנו מתנה מיוחדת. אתה רוצה לשמע עליה במקום לילל?" הוא שאל את מרטין. זה שמע לבסוף את מילותיו, והחזיר אל קרסון מבט זועם ושקט. קרסון חייך אליו למראה המבט. הוא הרגיש כל כך חזק כאשר מישהו שכל כך רצה לקרוע אותו לגזרים לא היה מסוגל לעשות דבר בנוגע לכך. תחושת הכוח האבסולוטית והקצרה הזאת שיכרה אותו. הוא היה מכור אליה יותר מאשר לכל סוג אלכוהול או טבק שהספיק לנסות בחייו.

אנשיו של קרסון תפסו את מרטין ברגליו וגררו אותו הצידה. מרטין החל להתנגד בכוח. בהתחלה הצליח לבעוט ולנגוח מעליו את האנשים, אבל לבסוף ארבעה מתוכם בו זמנית הצליחו לרתק אותו לרצפה. גבר חמישי החל לאזוק את אחת מרגליו של מרטין בשרשרת מתכת כלשהי.

"המתנה שלך היא הזדמנות. הזדמנות להשאר חי. מתנה שלא הייתי אדיב מספיק לתת לה..."והחווה לעבר הגופה. "אבל מצד שני... אני לא בטוח כלפי מי אני הייתי אדיב יותר" ופרץ בצחוק קצר. "תנסה לעזוב את האבן, מזדיין קטן... והיא תמחוץ או תגרור אותך עד לתחתית. אנחנו נמצאים כעת על מצוק דיי גבוה חבר... הייתי אומר שעד למטה לא ישאר ממך יותר מידי" וגיחך שוב. הוא  הביט מבט אחרון נוסף לתוך אישוניו של מרטין, לוכד את מלוא הזעם האגור בהן. "תחברו אותו"הוא פקד על אנשיו. אלה הרימו את מרטין, וגררו אותו אל עבר סלע יחסית עגול, אשר היה לכוד במקומו על ידי סלעים קטנים נוספים, על גבי ואדי תלול.

מעולם לא ראיתי את הפנים האלו . . .

"הפנים שלך..."קרסון אמר בתדהמה. "שינית את פניך...".

היה נראה שניתן להבחין בשבריר חיוך מבצבץ על פניו המצולקות של מרטין א. האוזנבקן.

"לא רק הפנים שלי השתנו" הוא ענה לו.

"הגעת לנקום בי" קרסון אמר.

"זאת לא נקמה" הוא ענה לו ביובש. "זה מה שנכון".

מרטין בכה וצרח. הוא חש כיצד הסלע עומד למחוץ אותו תחת חיבוקו. דמעות זלגו במורד פניו.

למה אתה לא מוותר? למה אתה ממשיך לנסות? הוא שאל את עצמו.

הוא נזכר באהובתו המתה. הוא ראה את גופתה הדוממת מול פניו. את העיסה המדממת שהייתה פניה היפות, שאותם לא הצליח לזכור כעת. הכאב שפילח את ליבו היה חד וחזק מכל הכאב והתשישות הגופניים שהרגיש. הוא נזכר בפנים של המנוול שרצח אותה. של זה שגרם לסבל שאותו עובר, זה שכנראה רצח גם אותו. הוא חש שהוא מרגיש כעס, אבל לא היה לו זמן עכשיו למחשבות סרק, והוא הבין מהר שהוא לא כועס. הוא רצה לכעוס. אבל כשאין לך זמן למחשבות סרק, אתה רק חושב על הדברים שאתה מרגיש באמת, לא אלה שאתה רוצה להרגיש. הוא לא כעס. הוא רצה לחיות. הוא רצה להצליח לגלגל את הסלע עד הסוף אחרי כל מה שעבר. הוא רצה לנצח את הסלע. הוא רצה לנצח את המנוול שגרם לכל זה לקרות. הוא רצה . . .

מרטין צרח שוב. אבל הפעם זה היה שונה. הוא דחף בעוצמה את זרועותיו ואת ראשו לתוך הסלע. סייע להם להתחפר עמוק יותר לתוך הסלע המשונן. הכאב פילח את גופו בעוצמה, הדם השפריץ הצידה כנגד הפעולה המכנית המפתיעה. הוא צעק ודחף. הוא דחף את הסלע, והתחיל להתרום על רגליו באיטיות. המשקל העצום דחף כנגדו, אבל מרטין דחף אותו בחזרה. הוא המשיך לצרוח, המשיך לרוקן את מאגרי הכוח הריקים שלו.

"אז אתה יודע שלנסות להרוג אותי היום לא ישנה דבר" אמר לו קרסון ריד.

"אני יודע את זה" מרטין אמר לו.

"כל זה חסר משמעות..." קרסון המשיך.

"גם את זה אני יודע" מרטין ענה.

"אם כך אז אין ברירה" קרסון סיכם את חלקו.

"אם באמת היית רוצה לסיים את היום הזה בחיים" מרטין אמר. "היית צריך לכבול את עצמך גם כן לסלע באותו יום. לגלגל אותו למעלה ההר. אבל עכשיו, אתה הסלע שאני מנסה לגלגל." מרטין סיכם את חלקו.

שניהם ידעו מה אמור לקרות עכשיו. השניות החלו לרוץ. אבל לאט מאוד.

הסלע התרומם מעל המדרגה. מרטין לא ידע מהיכן דלה את הכוחות להמשיך לדחוף ולצרוח במלוא ריאותיו. האוויר היה מלא אבק. זרועותיו מכוסות הדם רעדו ללא הפסקה. הסלע עלה מעל לנקודה המכרעת והתגלגל על גבי המשטח החדש, מתנתק מפניו המדממות. לאחר שהסלע התנתק, מרטין הצליח לסובב את ראשו...

...ולשלוף את האקדח. ירייה פילחה את דממת הרחוב.

הסלע התגלגל. קרסון ריד צנח לאדמה ללא רוח חיים. מרטין זינק מעל המדרגה.

***

הסלע עמד יציב על ראש הפסגה. רגלו של מרטין עדיין כבולה אליו. הוא שכב זרוק על האדמה, נושם את האוויר החם והמזוהם. גופו הדואב סירב כעת לבצע פעולות מיותרות. הוא שכב ונשם. הוא שכב וחשב על זה שהצליח. הוא שרד. הוא ניצח את הסלע.

לאחר מספר דקות, בעזרת זרועותיו הרועדות הרים את עצמו מעט, לכדי ישיבה. הוא הביט על הנוף שמולו. הרי הגעש המתפרצים, הלבה האדומה זרמה בעוצמה ושרפה כל דבר בדרכה. השמיים היו אפלים והמשיכו להמטיר אפר על ראשו. גופו כעת נצבע כולו באפור, מסתיר את החתכים, הפצעים וכתמי הדם. הוא הביט על הסלע אליו היה כבול. רכס הרי הגעש המתפרעים מאחוריו. מרטין ניסה להבין מה הוא חושב, אבל כל מה שהצליח לעשות היה לבכות.

***

מרטין א. האזונבקן זינק על סוסו השחור. הוא הביט לפנים. האופק היה מדברי וריק, אבל השמש החלה בתהליך השקיעה. צבעה התחלף מכתום בוהק לאדום בוער. הוא ספג את הרגע. חי אותו. ספנסר וג'וליאנה ניגשו אליו בדממה. מרטין סובב את מבטו אליהם, הבעתו הקפואה עדיין שם. 

"מה עכשיו?" ספסנר שאל.

"הלאה." מרטין ענה בפשטות.

"אתה יודע... אקדוחן בודד לא יכול לגבור על אסכולה שלמה..." ספנסר אמר.

מרטין לא ענה לו במשך מספר רגעים ולאחר מכן אמר:"מהזווית שלי... זה רעיון אחד מול רעיון אחד אחר. מהזווית הזאת זה נשמע כמו קרב אחד על אחד. תפרק את זה באופן הזה..." וחייך אליו חיוך אמיתי. לאחר מכן משך בקצה כובע הבוקרים, כאות לפרידה, והתחיל לרכב אל עבר השקיעה.