צלצול גורלי

זה היה עוד יום סגרירי ולא ברור. אוהד ישב בסלון של הבית שלו, על אחת הספות שכבר מזמן קצת מתפרקות, אבל זה לא הפריע לו אף פעם. הטלפון שלו צלצל. על הקו היה ד"ר בוהדנה, רופא המשפחה שלו. 

הד"ר אמר שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה.

"הבשורה הרעה היא שעל פי הבדיקות האחרונות יש לך מחלת ריאות קשה, והן בקושי עובדות."

"מה הבשורה הטובה?" אוהד שאל.

"הבשורה הטובה היא, שבעזרת מיכל חמצן פשוט, תוכל לחיות איך שתרצה. צריך רק לוודא שתהיה במרחק קטן מהבית, בשביל להטעין אותו או להחליף מיכל כשתצטרך. אה, ואתה לא יכול להיות בחלל עם יותר מעשרה אנשים לזמן ממושך." 

אוהד היה קצת המום. 

"תודה ד"ר," והוא ניתק את השיחה.

לקח לו זמן לעכל את החדשות, לעבד אותן. הוא הבין שהחיים שלו השתנו מהקצה אל הקצה. מעכשיו, לא יוכל עוד לצאת ולבוא, הוא לא יוכל להסתובב מחוץ לבית בלי מכונת חמצן, שצריכה להיטען כל הזמן. חייו תחומים עכשיו אל מאה המטרים שליד ביתו. 

אוהד ניסה לחשוב על השגרה שהולכת להיות לו בקרוב. הוא לא יוכל ללמד יותר, בית הספר רחוק מדי ואין משמעות לנוכחות בכיתות בלי כל התלמידים שלו. כל נסיעה תחייב תכנונים לוגיסטיים מורכבים. עולם אחר. 

הוא לא דאג לפרנסה יותר מדי – הרופא הרגיע אותו שהקצבאות יכסו את ההוצאות הבסיסיות שלו, והוא זכר שיש לו מעט חסכונות מהשנים האחרונות, למקרים חריגים. 

מה יש במאה המטרים שלו? הוא יוצא מהבית וסוקר אותם לאט לאט. ברחוב המקביל אליו יש פארק נחמד, שזכר מפעם, עם מגלשות שילדים משחקים בהן, ובצד, ליד העצים, הוא מזהה ספסל קטן, שבו הוא יוכל לשבת ולכתוב את השירים שלו, כמו שהוא אוהב. 

בהמשך הכביש יש מכולת, הוא נכנס ושמח לגלות שאפשר לקנות בה את המצרכים הבסיסיים לבית, ואת המילקי, שריטה שלו. אמנם מעט יקר יותר כאן מאשר בסופרמרקט בכניסה לעיר, אבל הוא בכל מקרה לא קונה יותר מדי.

הוא לא יוכל לחסום יותר את אילון בהפגנת האתיופים, או להוביל מחאה נגד האפרטהייד בבילעין. אוהד התנחם בזה שהוא עדיין יוכל לכתוב טוקבקים זועמים בפייסבוק על קצבת הנכים, או לשלוח שירים שלו למדור הערספואטיקה של הארץ. 

לא נורא, בכל מקרה לא היה לו הרבה לאן לצאת לאחר ששני ההורים שלו נפטרו. ואת שגיא, האח הקטן והרגיל שלו, שהלך בדיוק במסלול שההורים שלהם רצו, הוא עדיין יוכל לפגוש – בבית שלו, כשיבוא לבקר.

באותו ערב, אוהד הולך לפארק, עם מחברת השירים היפה ששגיא קנה לו ליום ההולדת. הוא מתיישב לכתוב את השיר הראשון שלו מאז הבשורה -

"ציפור נעה בשמיים

מתרחקת ממני אל האינסוף

ולי, נמאס לכסוף

לעקוב אחריה."

הוא לא אוהב את השיר שכתב, ספקות של אי דיוק התגנבו בליבו, יחד עם מחשבות על כמה זה ראוי לפרסום. הוא מתלבט אם מתישהו יצליח ליצור באותה תחושה של חדווה וביטחון שהייתה לו קודם. אם מתישהו יוכל.

חתולה שחורה מזנקת מאחוריו, "א-רבי שמעון", הוא צועק, ומשתגע בתוכו. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיבהל מכל הדברים האלו, עכשיו. הריאות שלו חלשות, אסור לו להיות בלחץ. 

כשהוא יושב על הספסל בפארק, הוא נזכר בימים האחרונים של אבא שלו, איך טיפל בו כשהיה אלמן מאימא, איך ישב לידו בכל ערב ועישן יחד איתו במרפסת. איך אבא התרגש כשהיו מדפיסים שיר שלו בעיתון, וניילן, ותייק בקלסר. הוא לא אמר את זה אף פעם, כמובן, אלא רק עודד את אוהד ללכת לעבוד ב"עבודה נורמלית," כדבריו.

"למה אתה לא יכול להיות מהנדס, כמו שגיא? מה יש לך לחפש עם הקטנטנים האלו שאתה מלמד, או השירים שלך?" 

לא היה לו הרבה אנשים קרובים אליו חוץ מאבא. בוודאי אחרי שעדן הכלבה הזו עזבה אותו עם דור הבן שלהם, ודאגה אחר כך בבית המשפט, שאוהד גם לא יוכל לראות אותו אף פעם כמעט. אבא הוא גם זה שעזר לו למצוא עורך דין טוב שהצליח להשיג לו פטור מתשלומי המזונות. קשה, המצב של האבות הגרושים בארץ. 

וחוץ מאבא היה לו את שגיא, שתמיד המשיך לקפוץ לבקר כשזה הסתדר. לפעמים לבד, לפעמים עם סמדר והילדים. גם בתחום הזה הוא עקף אותו, כשהגיע לארוחות שבת אצל אבא עם הילדים שלו, מתרוצצים בין כולם. בגללם הוא גם כמעט אף שבת לא נשאר עד הסוף, בעשר וחצי גג הם היו סוחבים אותם יחד למכונית אחרי שנרדמו על הספה, גמורים מעייפות. 

בשבעה של אבא שלו, באחד הלילות, אחרי שכולם הלכו, הוא ישב עם סמדר ועם שגיא והתייעץ איתם על ירידה לברלין. בדיוק הציעו לו עבודה שם באיזה בית ספר יהודי, מורה לספרות. הוא יקום כל בוקר, יראה את העיר קצת, וילך לעבוד. בדרך חזרה הוא יוכל לשבת על איזו כוס יין ולשרבט כמה מילים על המפית במסעדה. 

למה הוא צריך את כל המאבקים החברתיים שלו, כאן בארץ. כל הזמן להילחם על עוד מאה שקל בקצבאות, על תנאים קצת יותר טובים לאסירים הביטחוניים, אף אחד כאן בכל מקרה לא שם עליו. ואין לו כבר הורים לתמוך בהם, להיתמך קצת על ידם. 

שגיא לא הבין אותו עד הסוף, לא במאבקים ולא בירידה מהארץ. הוא היה בטוח שישראל היא המדינה הכי טובה בעולם, ושבחו"ל היהודים מתים – לא בטוח שם מספיק. אוהד החליט אז לתת לרעיון הזה עוד קצת זמן להתבשל, ולהשתתף במרתון ברלין במקצה של ה21, חצי מרתון בשביל לבדוק קצת את השטח.

ועכשיו – ברלין נראית כל כך רחוקה ממנו. כשהוא מוגבל למרחק כל כך קטן מהבית, ולא יכול לעבוד, הוא לא משתובב יותר במחשבות על החיים שמחכים לו שם. 

בימים הבאים הוא כבר ייזום מפגשים מרחוק על שירה עברית ומתורגמת. הוא ישב בסלון שלו, מול המחשב ותלמידים שלו משנים קודמות יוכלו להצטרף אליו וללמוד איתו. 

בבוקר שלאחר מכן ישב וסיכם את הדברים: הוא כבר לא יפגוש מישהי, לא בקרוב לפחות. אין סיכוי גם שהוא ירוץ חצי מרתון, צריך לזכור לבטל את הכרטיס טיסה שכבר קנה. את המאבקים החברתיים, ישאיר מעכשיו לאנשים אחרים.

המחלה הזו שינתה את חייו, אבל הוא לא היה שהוא עצוב על כך. הוא יוכל לעשות את מה שהוא אוהב ולהתעסק בשירה יותר מאי פעם, יש לו את הספסל שלו בגן השעשועים והמכולת, שגיא יבוא לבקר אותו, והוא בכלל לא יצטרך לדאוג לפרנסה. מעז יצא מתוק, הוא חשב.

הוא סיכם את הסקירה שלו בחיוך מר, מי צריך את ברלין כשיש לי מאה מטר?