אלנה
גשם זלעפות ירד בחוץ והוא עם המכנסיים הקצרים שלו רץ בחושך לעבר חדר המלון היחיד כנראה שנותר פנוי בעיירה שכוחת האל הזו בפאתי הרי הקרפטים שברומנייה. איך הגיע לפה? זה יכול להיות סיפור ארוך ומייגע אבל האמת שהוא קצר באופן מפתיע. הטיסה שלו לירח הדבש בסיציליה נאלצה לעשות נחיתת חירום ובמקום לבלות עם אשתו את מה שתוכנן כמעט שנה וחצי מראש הוא מצא את עצמו כאן מעוכב קשות, מחכה להחלפת החלק במטוס הפרטי שלו שהוזמן מצרפת. העוזר האישי שלו עדכן אותו כשנחת כי זה יקח יומיים עד שהצרפתים האלו יזוזו, ובינתיים ירח הדבש בין ארבעת הלילות ,חמשת הימים ומאה ושש עשרה השעות שתוכנן פרט לפרט משתבש לו לאיטו באופן בלתי נסבל. הוא דמיין את השיט למערה הסודית שהוזמן לחמישי בבוקר, את ביקור בפסיפס בחמישי בערב, הוא גם לא יספיק לארוחה שהקים בשבילו צוות הקייטרינג על חוף פרטי ומבודד בשישי בבוקר וגם לא למסיבה הפרטית שאליה הוזמנו במפתיע קרובי משפחה, אנשי עסקים ופוליטיקאיים מקומיים שהיה מזמין בדרך כלל כדי להבטיח שמה שנסגר איתם שם בחדרי חדרים ואז אכן הולך לקרות כאשר יגיע הרגע.
ויש גם אותה. אמנם התחתנו לפני כשנה ואחרי מספר חודשים הדברים כבר לא נראו והרגישו אותו דבר. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא באמת רוצה לבלות איתה . אבל מה שנקבע נקבע, ואולי חשב לעצמו שאם ירח הדבש יתוקתק כמו שחשב, הדברים יחזרו להיות כפי שהיו בתקופה שרק הכירו. כל זה במחשבות האלו לא עניינו את הסערה שהמשיכה לסעור, מרטיבה אותו עד לשד עצמותיו וכך כשהוא רץ בסמטאות המרוצפות באבני בזלת שחורות ומרוסקות נזכר שהארנק והטלפון שלו נשארו בשדה התעופה. מה שהבטיח שעד מחר בבוקר אין שום סיכוי שיוכל להגיע אליהם. לפחות תיכף יגיע לאכסנייה היחידה בעיירה הזו שהייתה מוכנה לקבל אותו בשעה כזו. אכסניית אלנה.
וכך שכולו נוטף מים רץ עד שבקצה הסימטה פגש את אלנה בכבודה ובעצמה, עומדת במעיל צמר חורפי ומטפחת אדומה עוטפת את שערה האסוף. היא עמדה, עששית גז בידה מנופפת לו להיכנס ובחיוך מלא אור היא הכניסה אותו אל האכסניה. וכשפרץ פנימה אל תוך החום הנעים גילה בסריקה מהירה שזה בעצם היה הבית שלה. בתוכו סלון קטן עם טלוויזיה ,ארונית ספרים, ספה שראתה ימים טובים יותר, גובלנים עם ציורי סירות וכבשים תלוויים על הקירות ופיר מדרגות צר הוביל לקומה השניה שבה היה חדרו הזמני להלילה. הוא הרגיש כיווץ חזק בבטן כשהתבונן סביבו והבין שהיה כבר בחדר דומה שבו היה ישן כשהיה מתארח בבית של סבתא שלו.
אתה יכול לשים את הדברים שלך כאן אמרה אלנה באנגלית שבורה. והוא כמי שלא דיבר את השפה הזו בערך מגיל עשר ענה לה ברומנית, "תודה על האירוח גבירתי". אלנה חייכה אליו בחום. "גבירתי ?" היא ענתה ברומנית , "נראה לי שאני צעירה ממך בלפחות עשר שנים, אז מותר לך לקרוא לי אלנה" והם צחקו יחדיו כמו זוג ילדים שנתפסו בקלקלתם. "אתה כולך נוטף מים , תוכל להתקלח" הושיטה לו מגבת "יש מים רותחים שחיממתי למקלחת ותוכל להחליף את בגדיך ולהתחמם". "אין לי בגדים" הוא אמר, "חשבתי שאני אשן כמה שעות ואטוס מכאן, לא צפיתי שבדרך לכאן תהיה סערה כזאת:. אלנה סרקה אותו בעיניה, "אני רואה שאתה רזה כמו בעלי לשעבר ימח שמו, תוכל להשתמש בבגדים שלו שנמצאים בארון הלבן שבחדר שלך". "תודה" הוא אמר לה מהסס, "את יודעת, אני שכחתי את הכל בשדה התעופה, אין לי פה לא טלפון ולא ארנק , אני לא אוכל לשלם לך עכשיו אלא רק מחר כששדה התעופה יפתח לפנות בוקר" . אלנה הביטה בעיניו, בהתחלה התבונן בה בחזרה, המבט הקבוע שלו , זה של המשאים ומתנים , אבל אחרי מספר שניות השפיל את עיניו. "אני רואה בעיניים שלך שאתה אדם טוב" היא אמרה, "אין לי בעיה, אני יודעת שתשלם". "תודה", הוא ענה לה במבט מושפל. "אני אעלה להתקלח גבירתי, סליחה אלנה.." והם צחקו שוב אבל הפעם ,לא ידע להגיד מדוע, הרגיש קצת שעיניו רטובות.
וכשזרם המים הרותחים זרם בעוצמה על גבו, החל להתייפח. הוא אפילו לא ידע להגיד על מה ולמה אבל אותו הבכי פשוט פרץ מתוכו. הוא התייפח ממש, והיה כמעט על סף הקאה, עד שהחל אחרי מספר דקות להרגע. ההתייפחות הפכה לבכי והבכי לדמעות שזלגו התערבבו יחד עם המים הרותחים, נשטפו להן עד שנעלמו. אז הוא נזכר שבפעם האחרונה היתה זו סבתא שלו שהסתכלה בעיניו באותו המבט הבטוח של אלנה. הוא נזכר איך ואמרה לו אז שידע שאפילו שאבא שלו רבים וצועקים בבית זה לא באשמתו "אתה ילד טוב היא אמרה לו" ולא משנה מה אומרים לך אנשים אחרים "אני יודעת שאתה ילד טוב, העיניים שלך טובות וגם אם אתה מרביץ או מפריע זה לא באשמתך אז כל פעם שאתה מרגיש ילד רע פשוט תלך למראה ותסתכל ממש אל תוך עיניך, אז תוכל לראות בעצמך שאתה ילד טוב גם כשאף אחד אחר לא נמצא לידך". וכך היא הזכירה לו את זה פעם אחר פעם , גם כשהתפרע בבית הספר, גם כשההורים שלו צרחו וזרקו דברים אחד על השניה בבית , ואפילו ברגע הזה שאבא שלו הסתכל בעיניו ואמר לו "כנראה שאם לא היית ילד כזה מופרע זה אף פעם לא היה קורה" טרק את הדלת ונעלם לתמיד. אפילו אז ברגע ההוא, לא ברור לו איך, יכל להסתכל במראה ולהחזיר לעצמו את עצמו אם לא לתמיד אז לפחות לרגע. וכשזה לא הצליח ,הייתה שם סבתא שלו להרגיע , לשיר לו שירי ערש ברומנית אפילו שכבר היה ילד גדול בכיתה ד'. שרה לו עד שהיה נרדם. אבל אחרי שנתיים היא נפטרה ומאז לא המשיך להביט עוד במראה כי רצה לשכוח אותה. וכשהצליח להביט לא הצליח לראות עוד את הילד הטוב אלא פגש במקומו מבט חדש וקשוח. כזה שיודע להתסדר בכל מצב, שיודע לקחת מתי ונה שצריך, וגם כזה שאף אחד בעולם כולו לא יוכל לראות בו. את הטוב הזה, הרך הזה, הפגיע הזה שיכול להיו כל עוד סבתא הייתה.
עכשיו ירד במדרגות, ישב עם אלנה שצפתה בטלוויזיה. "את יודעת", הוא אמר לה, "אני חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני לא אוכל להישאר פה הלילה". אלנה התבוננה בו בתדהמה. "לאן תלך ? היא שאלה הגשם ממשיך לרדת והכל סגור בחוץ, אם אין לך כסף אתה יכול להשאר, אני מבינה. זה בסדר, אני לא אדם עשיר אבל אני גם לא מתכוונת לזרוק אדם במצבך לרחוב." והתבוננה בו שוב באותו המבט. הוא לא יכל לסבול את זה, פשוט לא יכל לסבול את זה, כל מה שעבד עליו כל קשה החל התפרק וידע שאם ישאר עוד רגע אחד לא ידע מה יהיה כי פתאום משהו בתוכו יכול להשתנות ואז מה ? הנישואים שלו, ירח הדבש בסיציליה, הפוליטיקאים , ובלי זה...בלי זה כבר לא ידע להגיד מה יש. מה קיים. אז במקום זאת הוא קם, אמר לה תודה, יצא אל הגשם השוטף והתחיל לרוץ בכל הכוח. ללא כיוון וללא מטרה, מחכה שהבוקר יגיע ויוכל להכנס באפיסת כוחות למטוס ולישון בו עד הרגע שסוף שסוף יוכל לעוף מהעיירה הזאת ואלנה לתמיד. לא תלוי באף אחד. לא צריך
אף אחד. חזק יותר מתמיד.