הלב של דנה -חלק ב'
חלק ב'
תמיר הצטרף אל גיל לעבודה בחופשות, כשהאירועים נערכו בקרבת מקום. גיל הכיר את המשפחה עוד מהשכונה כשהוא היה ילד, כשפתח תקווה עוד היתה קטנה ומחבקת. גיל אמנם גדול מתמיר בכמעט חמש עשרה שנה אבל עדיין נהנה מאד להישאר מעודכן בזכותו ברכילויות האחרונות של השכונה הקטנה: מי התחתן, מי נפטר, מתי הגיעה ניידת משטרה לאחרונה לשכונה ולמה. יומיים אחרי המסיבה בבית הספר נפגשו בשעה שש אחר הצהריים בצומת הגדולה, חיכתה להם חתונה בגן אירועים קרוב של זוג צעיר ומאוהב. היא דיילת והוא כמעט עורך דין, נראים מאוהבים עד מעל לראש כמו כל הזוגות שהגיעו אליו לפגישות התיאום המוזיקלי. שתי דקות אחרי שתמיר עלה לרכב גיל הרגיש מספיק בטוח בעצמו לשאול על אורית, למרות שהיה מוכן לצלצל לתמיר עוד באותו הלילה אחרי שאורית נעלמה לו.
תמיר מצידו הביט עליו במבט צדדי ואמר: "המורה אורית, נחמדה אני יודע, כמו כל מורה. למה אתה שואל?".
גיל לא ידע מה לומר בלי להסגיר יותר מידי את ההתרגשות בקולו. הוא המשיך להביט ישר על הכביש, הטיב את אחיזתו בהגה כאילו היה תלמיד בשיעור נהיגה ואמר: "סתם, נראתה צעירה יחסית למורות בתיכון. לי בטוח לא היו מורות כאלו חתיכות ובינינו אולי עדיף ככה, כי אחרת גם את הבגרות הלגמרי צולעת שלי לא הייתי מוציא" את החלק השני במשפט גיל כבר אמר בחיוך גדול.
"היא הגיעה רק בשנה שעברה ללמד אצלנו, הגיעה מאופקים לדעתי. היא נזהרת מאד לא להסתחבק מידי, שומרת על דיסטאנס. אבל רואים שהיא אוהבת תלמידים" תמיר נידב מספר פרטים.
גיל הקשיב ברוב קשב וחזר ושינן את המילים של תמיר לעצמו. בתי ספר באופקים, גיל סימן לעצמו את הנושא שיחפש ברשת בלילה כשהחתונה תסתיים. הטריד אותו הצירוף "אוהבת תלמידים". לו לא היו מורות ש"אהבו תלמידים". הוא זכר רק הרצאות ארוכות ומשעממות על אירועים היסטוריים נשכחים ולוח מלא בתרגילים מתמטיים שאף אחד לא הבין את התרומה שלהם לחיים האמיתיים.
החתונה היתה שמחה והרחבה עמוסה עד השעות הקטנות של הלילה, גיל כל כך שמח שעדיין יש לו את היכולת לקרוא את הקהל נכון ולגרום להם לשמוח, לחייך, אולי אפילו לאבד שליטה לכמה דקות על הרחבה. בשתיים בלילה בזמן שהאורחים האחרונים נפרדו מהמשפחות וצוות המלצרים כבר מזמן סיים לקפל את כל המפות והגן חזר למצבו הבתולי, חש לפתע גיל איך הכל מרגיש לו שחור, סמיך וצמיגי. הוא יכול היה ממש לחוש בטפטוף האיטי הקבוע של טיפות הבדידות מטפטפות לו מהראש ישר ללב. מה לא היה מוכן לעשות בכדי לדעת שהוא מגיע עכשיו הביתה להתכרבל ליד מישהי שרק תקלוט אותו בין ידיה ותכרוך רגליה סביבו, תמלמל לו מילות אהבה וגעגועים וכך יירדמו ביחד עד הבוקר. גיל שנא להגיע לבית חשוך וריק, והיום בפעם הראשונה מזה הרבה מאד זמן יכול היה להצמיד שם ופנים לחזיונות המוכרים שדמיין כל לילה כמעט בסיום העבודה. אורית! אפילו מעצם העלאת שמה הוא הרגיש את הדריכות, וסוג של חמימות נעימה התפשטה בו. הרכב שייט לבדו עד פתח הבית של תמיר.
"לילה טוב ילד!" קרא גיל אחריו,
תמיר הסתובב וחייך חיוך עייף והשיב: "לילה טוב, היה כיף היום, תודה שנתת לי להוביל את הסט ההוא החדש". הוא פסע כמה פסיעות לאורך שביל הכניסה לבניין הישן ואז הסתובב שוב ושאל בשובבות: "למסור משהו למורה אורית ממך?".
גיל הסמיק עד שורשי שערותיו הקצרות אבל אמר בקור רוח: "תודה, אני מסתדר לבד. לך לישון ממזר קטן. מחר יש עוד חתונה". תמיר צעד בחשכה ונעלם מעיניו, גיל נשבע שיכול היה לראות אותו מחייך שם לעצמו בחושך. לאחר שפרק את כל הציוד, הוריד את הבגדים המדיפים תערובת מסריחה של ריחות זיעה, סיגריות ואלכוהול, כמו לאחר כל אירוע, השתרע על המיטה בחדר השינה והתלבט על איזה אייקון ללחוץ בנייד: השפופרת הלבנה על הרקע הירוק של אפליקציית הוואטסאפ קרצה אליו בחיוך מזמין. רק שלוש אותיות וסימן שאלה בסופן הוא צריך לשלוח אליה: "ערה?", ואורית תדע שהוא חושב עליה כבר יומיים בלי הפסקה.
"אבל מה היא תחשוב על גבר ששולח לה הודעה כזו בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר",
גיל פסל את הרעיון מיד אחרי שהשתעשע בתגובות אפשריות שלה להודעה ממנו. הוא לא התכוון ללכלך אותה עם טכניקות החיזור מעולם הסטוצים. הוא לחץ על הכדור הצבעוני של הדפדפן והקליד את שלוש המילים ברצף: אורית מורה אופקים. התוצאות הראשונות שעלו בחיפוש גרמו לו להתיישר ולשבת במיטה, הוא כבר לא הרגיש את אותה הרגשה חמימה נעימה בחלציו. הוא לחץ על התוצאה הראשונה והחל לקרוא את הכתבה שהתפרסמה באיזה מקומון דרומי לפני יותר משנתיים, התמונה לא השאירה שום מקום לספק. זו היא, אותה אורית. הוא קרא ולא האמין.
"יכול להיות שזה אמיתי?" הוא שמע את עצמו שואל בקול. גיל כבר לא נרדם באותו לילה, הוא קרא את כל הכתבות שמצא בנושא, לא מצליח להחליט למי הוא מאמין. הדבר היחיד שהוא ידע זה שהוא חייב לפגוש אותה ולשמוע ממנה את האמת שלה, אז יחליט איפה עובר הקו האדום שלו, שעד עתה היה לו מאד ברור היכן הוא עובר.