מוריד הגשם

ובכן, בואו ונזכר לרגע ביחד, בימים בהם טרם הייתה טלביזיה בכל בית והימים ימי רדיו בלבד. השעשוע המרצד היחידי, שהעניק הזדמנות לחבר העייף מעמל השבוע בגד"ש להירדם מול מסך, היה בשבת כשהיו מקרינים את הסרט השבועי בחדר האוכל. 

באותה תקופה שלטה בעסקי הזוהר "מחלקת הקולנוע" ששכנה בת"א. הסרט היה מגיע באמצעות "אגד" בקופסה חומה מהודקת היטב ברצועות שחורות. המקרין היה מוציא בחרדת קודש את הגלגלים מהקופסה ומתקין אותם על מכונת ההקרנה. אחר כך היה מתמתח לו בכיסא וממתין בשקט מתוח לחברים שיגיעו לח"א לאחר השכבת הילדים (לינה משותפת זוכרים). 

וכך כאשר אדם ומכונה נמצאים להם דרוכים ונצורים בח"א נדמה היה שהכל מוכן לאירוע הגדול. אך מרגע זה ואילך נעו הדברים, כגזירת גורל בטרגדיה יוונית, לקראת התרסקות בלתי נמנעת.

בימים ההם היה מעין חוזה לא כתוב בין החבר לקיבוץ. כשחבר בא לראות סרט בשבת, הוא בא בתביעה בלתי מתפשרת שהכל יהיה "בסדר" (כלומר, שהאורות יאפילו אט אט, גלגלי הסרט יתחילו לנוע באיושה חרישית, התמונות תרצדנה על המסך באור כחלחל, והוא יוכל סופסוף לשקוע בתנומה מבורכת). בסך הכל ה"בסדר" הזה היה הבסיס האיתן והבלתי ניתן לערעור של חייו במקום הנהדר שנקרא אז קיבוץ. וכשה"בסדר" הזה היה מתנפץ לרסיסים בגלל איזו תקלה מיד היה חרב עליו עולמו. ככלל, תגובת החברים, במקרים כאלה, נעה בקשת רחבה מקוצר רוח עד לתגובות של רשעות גלויה.

ולעומתם המקרין, בלט תמיד בבדידותו המזהרת. בסך הכל היה לנו כאן עניין עם חבר שמשחר ילדותו חלם לעסוק בקולנוע כשיהיה גדול. והנה סופסוף הגיע היום המיוחל והוא ניצב לצד המכונה המסובבת שני גלגלים וזורקת קרן-אור צבעונית שהופכת, בהיתקלה במסך הלבן, לעולם מופלא של צבעים ומאורעות מעולמות רחוקים- ואז לפתע נשברו ההרמוניה והקסם ומהחושך בקעה קריאה- "מאניאק, מה עם הפוקוס", ולאחר מכן עלה קול עבה מתוך חדר האוכל החשוך והתלונן "אידיוט, אתה לא שומע שהקול לא עובד". וכך הסרט היה ממשיך להתגלגל איכשהו אל סופו והחברים היו הולכים בזעף לבתיהם ומותירים אותו לבד ביחד עם הזן ואמנות אחזקת מכונת ההקרנה. 

ובכל זאת היו פעמים בהם הכול הלך כמו שצריך והחברים נישאו על כנפיה הטובות והצבעוניות של הקרן שנזרקה מהמכונה כשהיא מהבהבת מעל לראשיהם אל עולמות קסם רחוקים. עד אשר הגיעה הטלביזיה והרגה את הסרט בחדר האוכל, וזרקה גם את המקרין לפח האשפה של ההיסטוריה.

באותו מוצאי שבת גורלי ומיוחד עליו אנו מדברים, נתן המסריט הרגיש לא טוב והוא ביקש מאבנר, הנער המסייע לו בחרדת קודש לגלגל את הגלגלים על מכונת ההקרנה ולהתקין בה את הפחמים, להחליף אותו ולהקרין לבדו. 

הדבר התרחש בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים. היה זה בסוף חודש אוגוסט, בקיץ צחיח ולוהט, שבא אחרי שני חורפים שחונים ודלי גשם במיוחד. הפלחים היו כבר כל כך מיואשים, עד שאפילו שהיה חודש אוגוסט, כמוצא אחרון התפללו בצריף של הגד"ש, בלהט כמעט דתי, לסטלין אלוהי הסוציאליזם שיוריד גשם. וגשם כמובן אין.

אבנר הקדים לבוא באותו יום שבת כבר אחרי הצהריים, הוציא את המכונה מהמחסן שבו הייתה מאוחסנת בחדר האוכל במשך כל השבוע, והסיע אותה על גלגליה אל מקומה הנכון. הוא הוציא ברעדה את הגלגלים מתוך הקופסה בה היו נתונים ובדק שאינם קרועים באיזשהו מקום, כשהוא מעביר אצבע אוהבת ורועדת לאורך רצועת הצוללויד השחורה והמבריקה. 

הסרט שהגיע באותו שבוע היה "מוריד הגשם". סרט מרגש עם ברט לנקסטר וקטרין הפבורן שהיה להיט גדול באותם ימים. נתן אמר לאבנר עוד קודם לכן שדיבר כבר עם אנרי, שהיה מכונה "האנגלי" (וזאת על שום העובדה שנולד בצרפת), ושהוא מוכן לבוא ולסובב את גלגלי התרגום מאנגלית לעברית שהופעלו באופן אוטונומי מהצד. ורק בקשה אחת הייתה לו לאנרי "האנגלי",   אם אפשר לסדר שהחברים לא יצעקו עליו במהלך הסרט.

אחד הדברים המרתקים בצפייה בסרטים באותם ימים היה הצורך לתרגמם מאנגלית לעברית, ואל זה הצטרפה העובדה המרה, שלעיתים קרובות מדי לא היה כל קשר בין המשפטים הנאמרים באנגלית על ידי הדמויות שעל המסך, לתרגום העברי שהיה נגרר לאורך המסך לצד התמונה של הסרט. המתרגם היה מפעיל באופן ידני גלגלת קטנה וקובע בעצמו את קצב התרגום. לפעמים המשפטים המתורגמים הקדימו להופיע אחר הדברים הנאמרים, ולרוב הם איחרו, אך כמעט אף פעם לא התקיימה סינכרוניזציה מוחלטת בין מה שנאמר על ידי הדמויות שעל המסך למה שהופיע בתרגום בצד.

באותו ערב ריגש הסרט את החברים ביותר. החברים הזדהו מאוד עם עיירת הספר האמריקנית הנמצאת בדיוק באותו מצב צבירה קיומי כמו הקיבוץ הצמא למים במדינת ישראל הצעירה והמתקוממת. התרגום, כרגיל, לא חפף את דברי הדמויות, ולמרות זאת הרומן בין ברט לנקסטר לקטרין הפבורן התפתח יפה לשביעות ליבם של החברים והחברות שישבו באותה עת בחדר האוכל. ובאמת קרה הפעם אותו דבר קסום ונדיר, שמתרחש לעיתים רחוקות מדי, וחדר האוכל איבד לאט את קירותיו והם הפכו להיות שקופים וכל הנוכחים נישאו על כנפי הקסם הקולנועי אל המדבר האמריקני הצחיח והלוהט שבסרט.

באותו זמן, ביל סטרבק (ברט לנקסטר) גבר נאה ונוכל לא קטן, כבר מנצל את תמימותם של אנשי העיירה הנואשים. הוא מגלה להם שהוא מין סוג של "מוריד גשם", משהו שלמד מהאינדיאנים. ליזי קארי (קטרין הפבורן) נופלת בקסמיו ביחד עם אנשי העיירה החביבה, ובאותה העת הוא שובה גם את ליבם של כל הצופים, ובעיקר הצופות, בחדר האוכל הקטן של הקיבוץ השחון, והוא מבטיח כמובן לכולם להוריד גשם. בסוף מתברר מה שהיה ברור כבר מההתחלה, שהוא רק נוכל עלוב המוליך את כולם שולל באמצעות יופיו וחיוכו צחור השיניים. 

ואז, אחרי שמתרחשים המון אירועים שוברי לב, ביל סטרבק עושה את "הקסם" המובטח שאמור לחולל גשם ועוזב כשהוא מותיר אחריו אנשים ונשים שבורי לב, בעיירה הנידחת ובקיבוץ כאחד. 

כמה דקות אחרי שנעלם ברט על סוסו אל האופק המכחיל, החלו שמי הסרט להתקדר וגשם שוטף החל לפתע לרדת על עיירת הספר האמריקנית הצמאה. אנרי "האנגלי" סובב באותו זמן את גלגל מכונת התרגום בעצלתיים כאשר הוא מאט או מאיץ את תנועת ידו בהתאם לקריאות הייאוש של החברים. כאשר החל לרדת הגשם בסרט הגיע אנרי "האנגלי", מבחינת התרגום, למשפטים שנאמרו בסרט כחמש דקות קודם לכן. חבר עצבני במיוחד, שלמראה הגשם היורד בסרט איבד את עשתונותיו, צרח לפתע בקול חזק ומהדהד: "שייקח אותך הרעם צרפתי מטומטם!", ובאותו רגע התרחש משהו מדהים, רעם כבד התגלגל בחוץ על ראשם של החברים וגשם זלעפות החל לרדת בקול המון טיפות גדולות ורטובות. תוך חמש דקות ניגרו ארצה כחמישים מילימטר של גשם והגשם רק הלך והתחזק. שש דקות אחר-כך החלו כבר המים לחדור מהגג, שלא הוכן עדיין לחורף, בבת אחת ומהרבה מקומות אל תוך חדר האוכל. מעל אבנר והמכונה נשפכה מהגג כמות גדולה במיוחד של מים שיצרה מיד קצר חשמלי במכונה. מיד אחר כך גם חדר האוכל חשך לגמרי ורק הברקים שבאו מבחוץ האירו לפרקים את פניהם הנדהמות של החברים. 

לאחר שהתאוששו מעט מהתדהמה, מיהרו החברים לבתיהם כדי להירגע, להתייבש ולהחליף בגדים. 

גם אנרי "האנגלי", שנעלב מהקריאה "צרפתי מטומטם", הודיע לאבנר בכעס שהוא הולך ו"שהחברים ימצאו להם מישהו יותר חכם ממני כדי שיתרגם להם סרטים". ואז הוסיף בציניות זועפת "אולי מישהו שנולד בארץ!" והלך לבלי שוב. 

וכך בסופו של אותו אירוע קוסמי, נותר לו אבנר לבדו בחדר האוכל המוצף עם מכונת ההקרנה הרטובה והדוממת והוא בודד ורטוב יותר מתמיד. 

מאז אותו יום זכה אבנר בקיבוץ לכינוי "מוריד הגשם". 

וישנם כאלה, המוסיפים ומספרים שכעבור כמה שנים כאשר אבנר גויס כבר לצבא, התרחשה שוב שנת בצורת קשה במיוחד. אך בקיבוץ העדיפו הפעם להקדים תרופה למכה, ובמקום להתפלל לסטלין, הזמינו מיד ממחלקת הקולנוע את הסרט "מוריד הגשם", וצביקה שישנם לו מהלכים ב"מחלקת ביטחון", יצר קשר עם המפקד של אבנר, ואבנר אכן הגיע במיוחד כדי להקרין את הסרט. 

אותם חברים יודעים גם לספר שהעובדה שהפעם לא ירד גשם, נעוצה רק בכך שאנרי "האנגלי" עדיין לא נירפא מעלבונו וסירב בכל תוקף להיות המתרגם.

ורק בגלל זה, לדעתם, לא התרחש שוב אותו שבר ענן מסתורי ושופע גשם, כפי שקרה בפעם הראשונה בה הקרין אבנר לבד סרט, בלי נתן המקרין הקבוע, שהרגיש לא טוב דווקא באותו היום.