דף #9575
היא בדיוק הלכה. אני מחכה לה. יש משהו בינינו שכמעט אי אפשר להסביר במילים, אבל היא - ואני, באותה הדרך הלא ברורה - מבינה בדיוק על מה היא מדברת כשהיא מזיזה את שפתיה. אני יושבת בכיסא וממתינה. אני אוהבת אותה עד לנקודה בה הבטן שלי נקרעת מבפנים החוצה, בחיי, בלעדיה הייתי כלום ושום דבר, רק עוד אחת שמתנודדת בין הימים. היא מה שאני צריכה, היא מה שיש לי, היא מה שאני יודעת. אבל משהו מרגיש לי לא בסדר.
היא לא חוזרת, ואני מתחילה להרגיש איך הלחץ הולך ונבנה בחזה, מתרכז כמו פקעת רותחת עמוק בבטן ואז ניתז החוצה בזיקוקים שנופלים עליי בחזרה ברסיסים בוערים של אש. אני מרגישה איך יד אחת שלי מתחילה לרעוד, קודם באיטיות ואחר כך באיטיות עוד יותר, כאילו ניסתה לומר משהו אבל מישהו קשר את פיה בסרט דביק. אני מזיעה, המצח שלי רטוב ונוטף והזיעה נשפכת ממנו בדמעות דרך העיניים והאף ואז זויות הפה, והטעם המלוח של בכי שלא בחרתי בו ממלא את פי ונעלם כלא היה. ושוב מלוח ושוב נעלם, וחם לי, והיד הרועדת כבר מזמן איבדה את התחושה. היא לא תחזור, אני חושבת, היא הלכה ולא תשוב, ואני אצטרך להשאר פה לתמיד, או-
-העיניים שלי נעצמות תחת משקל הזיעה (הדמעות, הדמעות שלא בחרתי), אני רוצה לבכות אבל אין בי כוח. טיפות גדוות מתעקלות, מסתובבות, מתהפכות מצד לצד לפני שהן נוזלות בקפיצה מיואשת מהסנטר שלי אל בד החולצה הרטוב. אני חושבת לרגע: כל כך חם שאפילו הזיעה שלי כבר מתחילה להתאדות. אני לא יותר מבגד תלוי על חוט כביסה ויש רעש חזק של זכוכית.
רעש חזק.
העיניים שלי נפקחות חזק, ומישהו שאני לא מכירה צורח, והוא מחזיק את האוזן שלו ומדבר אליה כמו שאמא עושה כשהיא חוזרת מהמקומות שהיא הולכת אליהם. הוא מוציא אותי החוצה מהמכונית, ועוד טיפה קטנה גדולה עצומה כבדה כל כך כבדה שאני אני לא מסוגלת לחשוב על דבר ורק הפה שלי מיילל אמא איפה את אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא