דף #6659
שולה ברנע
15 ליולי 2022
·
2 דקות קריאה, 301 מילים
מחלון המרפאה ראיתי עורבים מעופפים בפראות. "ציפורים. היצ'קוק," חשבתי. כמובן שביטלתי את המחשבה ביד קלה, שהרי זה רק המבט שלי.
פציינטים שונים ישבו בפיזור על ספסל ההמתנה לרופא. רופא ששמו הפליג עד מחוזותיי בצפון הארץ. הכול נראו לי רגועים יתר על המידה על אף שכולנו חיכינו לניתוחון בפנים להסרת נגע. מולי ישבה אישה מבוגרת מאד. עיניה היו פקוחות לרווחה וגדולות למידות אישה בגילה. לפתע הבחנתי שעין אחת שלה כחולה והאחרת ירוקה. היא נעצה בי עיניים, כמו חשה שאני מהופנטת ממנה.. נזכרתי, כי בבניין שלנו חי הכלב חץ שאף אצלו עיניים בצבעים שונים לגמרי כצבעי העיניים של האישה ההיא. זה היה מגוחך למה מגוחך בעצם? למראה ונכנסתי למעין אווירה פלאית בלתי מוסברת.
הרמקול הכריז את המספר שלי לפי הפתק שבידי. קפצתי ממקומי. הרופא ישב על כסאו, איש קרח בגיל העמידה. כבר צימחה לו פומה מתחת לסנטרו, פייפ כבוי לצדו, (סמל בריאות גרוע,) ידיו השתרבבו מבין שרווליו - שמנמנות ושעירות בצבע ג'ינג'י. כולל אצבעותיו. ואולי אודם שערותיו מעיד על מזג חם ויצריות עודפת, חשבתי. ובכל זאת קיוויתי, שיתייחס אליי בעדינות. התיישבתי על הכיסא לידו והגשתי לו את המספר שלי ביד רועדת. "הכול יהיה בסדר." ניסיתי להירגע בדיבור פנימי. הוא שאל אותי שאלות בסיסיות לגבי מצב בריאותי והיסטוריה של מחלות, ואני קלטתי את עיניו המצמיתות מבעד לעדשות משקפיו: עין ימין נראתה פוזלת ועין שמאל כביכול הבהבה. גם עדשת משקף שמאל הייתה עבה בהרבה מהימנית ולכן התקבלה עין זו מכווצת ורחוקה. איך יראה את מקום הנגע ולא יפספס חלילה? יחד עם זאת הופעתו הייתה כה חדורת כבוד וזקופת קומה - הוא לא אחד שטועה לעולם, בכך לא היה שום ספק. הוא קם לעבר דוד אדיר ממדים מכוסה היטב במכסה מעץ. בתנופת קוסם הרים באחת את המכסה, ענן סמיך לבן התנשא אל על. הוא טבל בו את מקלו ובבת אחת הדביקו על הנגע שבפניי. הנגע סולק בבת אחת זהו, כאן נחקק אות קין ואני נבחרתי להיות הבאה בתור , אלא שלא פשעתי ולא רצחתי את אחי.