האיש הכבד

דיסטופיה קצרצרה

תמיד יהיה עוד מישהו שצריך להוציא להורג, לא?

האיש הכבד ישב על הכורסה והביט לכיוון החלון הגדול. הייתה זו זכותו, זכותו המלאה והבלעדית להתבונן החוצה, אפילו בשעת העבודה. הוא היה האיש, האיש הגדול, נכון? 

נכון.

למטה, בעשרות הקומות מתחתיו, ספונים בתוככי הבניין הענק, הבניין שעשוי כולו מבטון מזוין, עמיד להפליא לכל התקפה מכל דבר שהוא, ישבו עשרות אלפי בני אדם, ראשיהם גחונים מעל ללוחות העבודה, והם ממיינים, סופרים, מקטלגים, בודקים, מסמנים וכותבים את ההווה. 

איש מהם לא ירים את ראשו בטרם עת, איש לא יפנה את מבטו לימין או לשמאל, העיניות הגדולות הפקוחות ממעל הבטיחו את זה למפרע. 

מי רוצה לצאת לעולם בחוץ? אף לא אחד מהן, או מהם. ומי יכול לדעת בימים אלו מי יושב או יושבת על שולחן העבודה בעיניים בולשות.

קליק קליק, קליק. השעה חמש ושלושים, קליק קליק קליק. 

הם יצאו מאחורי השולחנות, לבושים בסרבלים אפורים ויתחילו לנוע בסדר מופתי, סוף משמרת, עד מחר, טוב לא? הם יקפידו לנוע בטורים עורפיים אחד אחרי השני, או השנייה, הם לא ידברו וינועו בצד שמאל, רק בצד שמאל, לעולם לא בצד ימין. 

בצד ימין ינועו אנשי המשמרת הבאה, בשקט, בדממה, כל אחד מכיר את מקומו, כל אחד מהם שייך בלב ובנפש לחברה היצרנית, המוצלחת, הטובה ביותר בעולם כולו. החברה היחידה בעולם כולו. 

הרי לא היית רוצה, או רוצה להיזרק החוצה למקום בו לעולם לא יהיה לך או לך מחסה מהגשם? מקום בו לא נמצאים קירות הבטון המרגיעים, מקום בו הייתה פעם מלחמה, ופטריות אדומות, זוהרות, צהובות וכתומות, פורשות מעלייך את חומן, ממיסות את בשרך, מאכלות את נשמתך? 

לא, בטח שלא היית רוצה את זה. לא אם ישנה טיפת מוח בקדקודך. נכון איש קטן?

ואז הייתה המשמרת יורדת במעליות המשוכללות, קירות בטון אפורים מרגיעים מקיפות את שמשות הזכוכית של המעליות. מאה מאה בדיוק. לא פחות ולא יותר, יעילות זה שם המשחק, לא?

קליק קליק, קליק. השעה חמש ארבעים וחמש, קליק קליק קליק. 

האיש הכבד נאנח לעצמו בתיאטרליות, תמיד יהיה עוד מישהו שצריך להוציא להורג, לא? זה יאה, זה נאה, זה חינוכי, זה שומר על כולם, זה מגן עלינו בפני השחור, בפני החוץ. 

הוא הושיט את ידו לעברו של כדור הזכוכית הגדול שעל שולחנו והסיט את מבטו מהחלון. זכותו גם להביט אל שולחנו, לא? הוא האיש הכבד. הוא הראש, הוא המחליט, הוא המפקד. הוא הוא.

בתוך כדור הזכוכית התערבלו אלפי כדורונים קטנטנים, גלולות קטנטנות של אושר ושונות שנצנצו באור הבהיר שמעל שולחנו של האיש הכבד, הם שתו בצמא את האור הבהיר, מבליטות את עצמן בגאוותו של יצרן על מוצרו הטוב ביותר. הם הכילו בתוכם את האושר והיגון, את השמחה והכאב, את הדיכאון והעליבות, את העצמאות והעבדות, הן היו סם ממכר, בלתי ניתן להתנגדות. הן שחררו הורמון בודד של תחושה לכל מזון שבו היו נשתלות, הן היו המפתח והמנעול. הן הכילו את שמחת החיים ואת ההבטחה המושלמת למוות וודאי. 

טוב, המהנדסים החברתיים כבר קבעו שתמיד יהיה עוד מישהו שצריך להוציא להורג, לא?

האיש הכבד לא היה איש טוב או איש רע, הוא לא היה מאלו שהיו מתעללים באשתו או חובטים בילדיו, מדכא אחרים או מפלה נשים, כבר התגברנו על מחלות הילדות האלו לפני שנים, לא? היום אנחנו מתורבתים הרבה יותר. את התכונות הפרימיטיביות הללו נשמור לאנשים שם בחוץ, לאותם הפראים עם המקלות, לאלו שעוד זורקים אבנים, יורים חיצים ומדליקים מדורות בלילה להתחמם. לאלו שהם מחרחרי מלחמה מטבעם, לאלו שצוחקים בקול רם, חושפים שיניים שבורות ואוחזים אחד בשני בידיים מטונפות מאדמה חומה שחורה, מהאפר שנותר אחרי הבערות הגדולות. 

האיש הכבד מעולם לא היה מאלו, מעולם לא זוהה כבעל תחושות עזות.

לא, האיש הכבד היה מסור, הוא היה דייקן, הוא היה אחראי, הוא לקח את עצמו ברצינות, זה היה תפקידו. יתרה מכך, זאת הייתה חובתו המקודשת וזכותו המלאה. והוא התכוון לממש את זכותו בכל מקרה. הלא על זה בנויה אזרחות טובה, הגונה, אזרחות תורמת לאושר, לחברה, למדינה, לחיים מאושרים.

קליק, קליק, קליק. השעה שש ועשר דקות. קליק, קליק, קליק.

האיש הכבד לחץ על הכפתור הירוק שנצנץ בבסיסו של כדור הזכוכית, קליק קטן נשמע וכדורון אחד, צהוב זהבהב התגלגל לשולחן הממורט, נעצר כמעט במרכזו. האיש הכבד התבונן בכדורון ואחז בו ביד אמונה, בזרע שעוד מעט קט ינבוט, יתפח ויגדל, עד שיכריז על קיומו בקול תרועה.

האיש הכבד השחיל את הכדורון הנוצץ לתוך צינורית הזכוכית ואימץ את אוזניו, אולי ישמע את הכדורון מתגלגל ומתגלגל, מצינור זכוכית אחד למשנהו, מתערבל לאורכם של קילומטרים על קילומטרים של צינוריות, מקפץ בעליזות מעל חורים אינספור, מוצא לעצמו נתיב ייחודי להתגלגל ולהתגלגל, כמעט עד אינסוף, כמעט. 

ואז הוא נחת, היישר מפיית הזכוכית לתוך אחת מיריעות הבשר המעובד, באמצעיתו של תהליך החיתוך, תהליך שיחתוך את הבשר לאלפי נתחים קטנים, יצפה אותו בציפוי פריך, יטגן אותו בשמן חום עמוק עד שישחימו קצותיו, עד שיזהיב הציפוי, ואז ישלח אותו לאריזה, וממנה למטבח המרכזי, שם יצרוך את חתיכת הבשר המשוחזר, אזרח או אזרחית אקראית.

קליק, קליק, קליק. השעה שש ארבעים וחמש. קליק, קליק, קליק.

האיש הכבד סגר את תיקו בטפיחה. המיטה כבר נשלפה מתוך הקיר, הוא יחטוף עכשיו תנומה, במגדל השן של העוצמה. 

זכותו, לא? בטח. זכותו.   

והיו גם את החמקמקים, הצלופחים, החלקלקים, אלו שלבשו כמעט תמיד שחור, שנעו כמעט תמיד צמוד לבטון, הכי קרוב שרק ניתן. אלו שעיניהם השקועות בולשות לימין ולשמאל, בודקות, מחפשות, מחטטות. 

אלו היו שייכים לאיש הגדול, הכבד, אישית. עושי דברו, התליינים מרצון. הרי תמיד יהיה עוד מישהו שצריך להוציא אותו להורג, לא? 

והם יהיו שם תמיד, כעטיפה דביקה של נייר לטופי פירות, אבל מי יודע היום מה זה טופי פירות? לא אני, לא אתה. אז מי? האיש הגדול? כן. הוא חייב לדעת, מי אם לא הוא? הוא גם יודע את טעמו של חלב אמיתי, שוצף וקוצף מעטיני פרה, וכן היו פעם פרות, כולם ידעו את זה, היו תמונות. אך מי יחוש ברכרוכיותו של שוקולד חלב מפולי קקאו אמיתיים, כזה הנמס בפה.

האיש הכבד. 

והם, שליחיו האישיים יהיו שם תמיד בצללים, פועלים ללא לאות, מבטיחים את העתיד, צדים את הבוגדים. 

קליק, קליק, קליק. השעה שבע. קליק, קליק, קליק.

הוא ישב באחד ממאות המטבחים, בינות לעשרות אלפי הפיות הלועסים, המדברים, המקשקשים, הממלמלים, בינות לעיניים המתרוצצות, להעוויות הפנים המשתנות, מתחת לעיניות הפתוחות, מתחת לאלפי המסכים המשדרים ללא לאות. הוא נגס בה בכל פה, בחתיכת הבשר המושחמת זהובה. השיניים לעסו וטחנו ללא לאות, הקיבה קבלה בתודה את המזון, מיציה מעכלים את הבשר המשוחזר, יחד עם הירקות הסינטטים, מפרקת את הכדורון, מריצה את תכולתו לכיוון המוח הגדול. 

הוא לא ידע את זה לעולם, איש לא יספר לו על כך, הוא לא יהיה הראשון, גם לא המאה, או האלף, ואפילו לא העשרת אלפים, ובטח ובטח הוא לא יהיה האחרון. 

קליק, קליק, קליק. השעה שבע ושש עשרה. קליק, קליק, קליק.

המיקרופונים בקירות דברו, ספרו על הבוגד, על העלוב, על החתרן, על ההוא שמאיים על החברה, על ההוא שעשה את המעשה שלא יעשה. 

הוא ראה יחד עם כולם את פרצופו של הרוע נשקף מאלפי המסכים, הוא התבונן בו והבין למה צריך להוציא אותו להורג, למה חייבים. 

הוא תבע בקולי קולות, בגרון ניחר, יחד עם עשרות אלפי גרונות משולהבים להוציא להורג את הנבזה, את מחרחר המלחמה, את האיום על החברה. הוא גרגר מעונג עם כולם כשהונפה חרב התליין והתיזה את ראשו של השרץ, מתיזה את הדם בצבעי אדום טבעיים לכל הכיוונים. הוא שאג בשמחה וטפח כף אל כף עם שכניו, הוא חיבק את הסובבים אותו באושר והתברך, יחד עם כולם במזלו הטוב להיות חלק מחברה כה נפלאה, כה מושלמת, כה טובה, כה מתקדמת, כה מוסרית.   

קליק, קליק, קליק. השעה תשע שלושים ואחת. קליק, קליק, קליק.

הוא נכנס למיטה, מכסה את עצמו בדמוי פוך, עוצם את עיניו מול העיניות הדולקות תמיד. בעוד שלושה ימים יגיע תורו להזדווג, אז ישמח ויעלוז, ואם יהיה לו מזל, רק קצת, אולי ימצא שם מישהי שתרצה להפוך את חייהם למשותפים, אולי. 

הוא חייך מתוך שינה וחלומותיו היו מתוקים מתוקים, כטעמו של תות שדה בשל, לו היה יודע מה טעמו של התות. אבל פעם היו תותים לא? בטוח שהיו.

ותוך כדי שינה, בחלום החמישי, התגנב לו ההורמון, מבצע את פעולתו, מציף את מוחו מבצע את ייעודו. 

הוא קפץ על רגליו, אישוניו מורחבים לכל גודל גלגל העין, פניו מעוותים ותשוקה אחת ממלאת את מוחו עתיר ההורמון, התשוקה לברוח, להתרחק, להתרוצץ כל עוד כוחו בו, להתיש את כוחותיו בריצה פראית, להשמיד ולאבד, לצאת את הבטון, לנפץ את הקירות האטומים.

קליק, קליק, קליק. השעה אחת עשרה ושתי דקות. קליק, קליק, קליק.

הם תפסו אותו כמובן, איך ייתכן אחרת? הוא התאים לכל האימונים, הוא העניק להם ריצה ממושכת, הוא השחיז את מיומנותם, הוא צרח והשתולל, הוא התפרע והזיק, הוא ניפץ מכל הבא ליד, הוא גרגר והזיל ריר בעיניים מודלקות, הוא נשך אותם כשהתקרבו, הוא ירק בפרצופם. הוא שרט בכל כוחו וחמישה מהם היו צריכים לאחוז בו לפני שנרגע. 

הם לקחו אותו למקומות אפלים, שם חקרו אותו בשיטות הישנות, הפרימיטיביות, הטובות. טוב, כמה נחמדים הם יכולים להיות לבוגדים? ממש לא. 

הם מלאו את חובתם והאיש הכבד יהיה מרוצה, עכשיו הם יכולים לחזור לעיסוקים הרגילים שלהם. הרי ההתגנבות הנה אומנות שיש לטפח, נכון? ברור. וכישורי צייד האדם, הם לא חיוניים? ברור שכן. 

הרי תמיד יהיה עוד מישהו שצריך להוציא אותו להורג לא? 

קליק, קליק, קליק. השעה שלוש ארבעים וחמש. קליק, קליק, קליק.

האיש הכבד התעורר והתמתח, מסיר מעליו את שמיכת פוך אפרוחי האווזים. הוא התיישב לשולחנו, לרגליו נעלי בית חומות, שעירות מבפנים, מחממות בעדינות. הוא לחץ על כפתור בשולחנו, מזמין המבורגר מבשר בקר אמיתי, פרה מטופחת שנטבחה לכבוד ראשון האזרחים, הראשון מבין שווים. והרי האיש הכבד הוא העומד בראש הפירמידה. 

הוא התבונן בצלחת, זכותו, צלחת אמיתית, מחרס אמיתי, מהימים ההם, זכותו. הוא הניף במזלגו תפוח אדמה אפוי, תפוח אדמה זהוב, תפוח אדמה שבשרו הלבן מתפצח בין הטוחנות, מגיר טיפות שמן אמיתי הזולגות על הסנטר. 

זכותו.

האיש הכבד סיים לאכול וניגב את שפתיו באדנות. הזמן לחזור לעבודה, הלוא עבודתו לעולם אינה מסתיימת, לא? ברור. 

הוא לחץ על הכפתור וב'קליק' זעיר פלטה המכונה לידו העבה, ידו המחליטה את דף הנייר. טוב, לא רק טוב, מצוין, הם גאים להכריז שתפסו את הבוגד, כן, כן, והבוגד ניסה להתחמק, ניסה לברוח. אבל לא, הם תפסו אותו, והם מקווים שהוא מרוצה. מחר יוציאו אותו להורג, לעיני כולם. בפעם הבאה יצליחו לעשות את זה מהר יותר, כן, הם יכפילו את כוח האדם. תמיד חסר להם, ברור. 

אבל תמיד היה חסר, לא? כן.

האיש הכבד קימט את דף הנייר והשליך אותו לפח. הוא הביט לחלון, ואז, בהחלטה של רגע לחץ על הכפתור, מזמן לקריאתו כדורון קטנטן נוסף, אדום בורק, מנצנץ באור הנעים, החלש, אור של שעת הלילה המאוחרת, הוא לקח אותו לידו והביט בו בריכוז. זהו הכדור מספר אלף שלוש מאות שישים וארבע, מי יהיה הבוגד הבא? באמת מי? הוא האיש הכבד, לא? זכותו.

קליק, קליק, קליק. השעה ארבע ושלוש דקות. קליק, קליק, קליק.

האיש הכבד עצם את עיניו, אין כבר דרך חזרה, זכותו או לא, זה כבר מאחוריו. הכדור הקטן עשה את דרכו לקיבתו. כל שנותר לו הוא לעצום את עיניו, להשעין את גופו הגדול לאחור ולהמתין… להמתין.