כר הדמעות

שוב חשך העולם,
שאונו שוב נדם,
עת חושך הליל ירד.

ושוב שנינו יחדיו,
כמו תמיד כשיכאב,
כר הדמע איתי כאן לבד.

הוא מביט על פני ויודע-
בקרבי סערת רגשות,
ותכף אליט את פני בו,
כמו בכל השעות הקשות.

ופתאום מדבר הוא הכר
ואומר הוא בקול מחשבות:
הן כמה תוכל עוד לדמוע?
להספיג בי אותן הדמעות.
כל דמעה שיוצאת מעיניך,
בתוכי שמורה היא לעד.
ואינני יכול להכיל עוד
אף לא נהי של עצב אחד.
והבט אל ליבך, הוא אומר לי, 
כבר שחוק הוא מרוב התפילות,
הן כמה תלמים הם חרצו בו,
אותם נחלים של דמעות.

ופי נאלם הוא אז דום,
לא יכול להשמיע מילה,
ולפתע ליבי מדבר,
בקול עצב וגם השלמה.

הן כבר לא הדמעות, הוא אומר לו,
של שעות ציפייה ותפילה.
רק עוד פעם אחת כר יקר,
הן דמעות אחרונות של פרידה.