האבא של עילאי

כבר שעתיים שהוא ניסה לזכור איך קוראים לו.

הוא בטוח שהיה לו שם פעם.

שאהב לשחק כדורגל בשישי אחר הצהריים ושש בש בים בשבת.

שהיתה איזו סדרה שהוא עקב אחריה, בטח קרא גם כמה ספרים טובים.

אבל הוא לא זכר כלום.

רק התואר "אבא של עילאי" הסתובב לו בראש כל הזמן.

הוא זמזם את שירי הקלטת "אצבעות" בין הדיונים ובפקקים בדרך לעבודה.

הוא יכול היה להכין בקבוק פורמולה בעיניים עצומות.

הוא היה גאה במיוחד על היכולת שסיגל לעצמו לא לצעוק מהכאב החד בזמן שדרך על קוביית לגו בלילה,

כי הוא ידע שאם עילאי יתעורר,

יתחיל מחול השדים מחדש

ותעבור עוד לפחות חצי שעה של פסיעה,

הלוך ושוב במסדרון -

בחושך-

בשקט -

תוך נענוע-

עד שיירדם שוב.

הוא זכר את טבלת המידות של אקמולי ונורופן לילדים בעל פה.

הוא ידע שעילאי מעדיף את סמי הכבאי על בוב הבנאי

ושזהו סופו של כל בלון.

רק מהו שמו הוא לא זכר בשום אופן.