מנ-מניאק

מאז שאני זוכר אותו, יהודה היה חולירה של בנאדם אבל חשבתי שגם חולירות צריכים חברים. חוץ מזה, עשיתי חשבון שלו הייתי חותך קשרים עם כל המניאקים שבחיי, רק יחזקאל היה נשאר איתי בקשר וגם זה לא בטוח. יחזקאל הוא חתול והוא מרשה לי לגור אצלו בדירה כי אני מנקה ומכין אוכל. 

יהודה הלווה ממני כספים מאז שהתחלתי לעבוד בגיל שש-עשרה, למען ההגינות אציין שאת חלקם הוא החזיר במהלך השנים. זה התחיל מ-תשלם ואני אחזיר לך על גלידה, המשיך ל-סרט ופופקורן עם איזה תלמידה מכיתה ט' ועד לשכר דירה עד שאסתדר. יהודה תמיד הסתדר, רק שהוא העדיף לא לעבוד קשה בשביל ההסתדרות שלו. קצת שליחויות, קצת טלמרקטינג, קצת מריחואנה. והוא גם הכיר לי את מיכל. כפי שאמרתי, חרא בנאדם. 

ברגע זה ראשי היה טמון עמוק בין ירכיה, פי מנסה לינוק לה את הנשמה דרך הכוס. יש לה טעם טוב לבת זונה. הצד השני שלה עשה קולות שהיו עשויים להיחשב ככאב לו ידה שאחזה בשערי לא דחפה אותי עמוק יותר. היא שרטה ונשכה והתפתלה סביבי כמו איזה אנקונדה משוגעת ואני ידעתי שהיא תיכף תגמור ואז תזרוק אותי מעליה כמו נחש המשיל עור צפוף מדי, יבש מדי, חסר ערך מדי. כזאת היא מיכל. באה בלי הודעה, מזדיינת והולכת. לפעמים עושה טובה ונשארת לשתות פחית בירה. בדרך כלל, לא. 

'יא זבל.' קול בראשי אישר לי מה שידעתי תמיד ופתאום נמאס לי מכל הקטע, ממנה אך בעיקר מעצמי .'תזרוק אותה. ' הגבר-גבר שבין האוזניים הורה לי. 

'ואז מה?' ביררתי איתו. 'סבון במקלחת?' הוא צדק ובדיוק אז הנייד הרעיד לי את המכנסיים. הושטתי יד אחורה לשלוף אותו ולהפתעת שלושתנו ,שלפתי את עצמי ממנה רגע לפני שגמרה, מוותר על קצוות שיער ועל עור התוף. חייכתי רחב בפרצוף רטוב למול הקללות שהיא הטיחה בי. סימנתי לה על השפתיים. 

"היי, אמא." 

"איך הבטן? שאני אביא לך מרק עוף?" ניגבתי את הפרצוף בשולי החולצה הממורטת. 

"אני צמחוני." נאנחתי. 

"מה זה קשור?" ובזווית העין אני קולט את מיכל נועלת את הג'ינס. טריקת הדלת מאחוריה מותירה אצלי תחושת רווחה חלולה. בחצי אוזן מצלצלת אני שומע:

"אולי תבוא לכאן? קניתי לך ריבה שאתה אוהב. " אמא משדלת ולפני שתכניס את 'אבא רוצה לראות אותך.' ושאר ייסורי מצפון מזרח-אירופאיים אני חותך. 

"אמא, אני לא לבד." שזה כבר כמה שניות טובות שקר. שאיפה חדה ושקט. 

"אז למה אתה מדבר איתי? לך. לך. " ואני הולך לשטוף את עצמי מהנוזלים הנקביים ומהמיאוס העצמי. יחזקאל מעניק לי מבט של 'יותר עדיף ככה.' בדרכו למטבח ואני, למרות שהסכמתי איתו באופן עקרוני, אחזתי בראשי באופן מעשי.

שתי דקות אחר כך הנייד צפצף לי טקסט  מיהודה. בטח שמע ממנה, נאנחתי ויחזקאל שסיים את ארוחת הערב, נגח בשוקי השמאלית ונעלם בחלון. הייתי מתחלף איתו מיד, לו מישהו היה שואל אותי. אף אחד לא שאל. 

הלכתי למשרד, התיישבתי על הכיסא הכי נוח בבית והדלקתי את המסך הגדול. אור כחלחל חיוור, מוכר ומנוכר בו-זמנית, הרגיע את עצביי. עבודה בשפה בינארית של כן ולא. בלי אולי, בלי נראה, בלי מטענים רגשיים-פילוסופיים-מגדריים ובטח שבלי 'זה לא אתה ,זה אני'.   

שמי איתן מרדוק ואני איש מחשבים. מכרי מתקופת התיכון מכנים אותי דוק וכן, יש סיפור מאחורי השם. סיפור שאני לא בטוח אם הוא יותר ארוך או יותר כואב. יהודה הוא היחיד ששמר על קשר ועוד שבועיים אנחנו טסים לטיול בדרום אמריקה. כזה שעושים אחרי צבא, רק שאני כבר בן עשרים וחמש. יש לי תרמיל נמרי, יש לי דרכון בתוקף ויש לי חור בכתף מהחיסון, כך שאני מוכן. 

צפצוף מהנייד ומיד אחריו דפיקה משולשת בדלת. אני שם אוזניות ומתעלם. מזווית העין אני קולט את המילה דחוף. טוב, אצל יהודה הכל דחוף. במיוחד אם הוא צריך משהו. אני מטקסס לו 'עבודה.' ומיד אחר כך טונה של אימוג'ים מתאבדים עלי. 

'רודפים אחרי. תפתח!!!!!!'  ואני נאנח. 'הדלת לא נעולה ' אני מיידע אותו והיא נפרצת ונטרקת מאחורי גבו של השמנמוך. אני חש אותו מתנשף מאחורי ומצביע על האוזניות. הוא מקלל, אני יודע שהוא מקלל בלי לשמוע פשוט יש לבחור אוצר מילים מצומצם ביותר.

'אני צריך את האופניים שלך.' הוא עומד מאחורי ושולח לי טקסט. יהודה אולי טיפש בהמון מובנים אך הוא מספיק חכם לא להפריע לי בעבודה .אני מעיף מביט ונד לשלילה. האופניים המדוברות, חוץ מהמחשב, הם הנכס הכי יקר שלי. יקר כספית ויקר לליבי. אז לא. 

'רודפים אחרי' הוא מנדנד. 'אני חייב להגיע לבנק להוציא כסף.' זה כבר נשמע חשוד שלא לומר מופרך. אני מנענע בראש וחש אותו מדשדש מאחורי. 'אתה לא רוצה שהם יגיעו לפה.' איום? אני מפנה את ראשי לעברו ממש לאט וממש מעוצבן בלי להוריד את 'מכשיר הדממת הסביבה' מהאזניים ומסנן: 

"לא מאמין לך." שלוש שניות אחר כך, חבילת שטרות מכובדת נוחתת על המקלדת שלי ומחרבנת לי שרטוט עדין במיוחד. עכשיו גם אני מקלל. יהודה כנראה תקוע בחרא רציני אם הוא מציע ערבון. חרא רציני מאוד אם יש לו כל-כך הרבה מזומן עליו ואני, אני שונא ריח של חרא. אולי בגלל זה יש לי חתול ולא כלב. כמעט הושטתי לו את המפתח למנעול המתוחכם שמחבר את כלי התחבורה שלי למעקה אך משהו גרם לי להימלך בדעתי. הכיסא שלי זז חרישית על גלגלי הי-טק וכמעט דרס את בהונותיו של יהודה. במקום זה, הוא נתקע לו בשוק והפיק קול משביע רצון.

"בוא." יצאתי מהמשרד, עברתי דרך חדר-השינה לאסוף את הגלגל הקדמי, פתחתי את הדלת וירדתי לכניסה. "יש לך שלוש שעות להחזיר אותם בלי שריטה, בלי טיפת לכלוך, זין, אפילו בלי צל של ריח של החרא שאתה תקוע בו, כן?" שחררתי את הבריח. 

"היי," יהודה התחיל ואני הרמתי גבה. הוא השתתק. 

"אפילו לא דמיוני, או שאתה לא רואה גרוש." והפעם התכוונתי. הגרוגרת שלו זזה בעצבנות כאילו הוא מנסה לבלוע פומלה. "יודע איך להנמיך את המושב?" הוא משך כתף ואני נעלמתי בחזרה בדירה. לא מעוניין לראות את התחת שלו, את התחת של אף אחד אחר, על ריטה. 

היה לי ברור שהכסף שהשאיר לי לא שלו ושאם הוא יעלם, המרדף אחרי יהודה יהיה צפוף הרבה יותר. את החיוך הדק שמתח זיפים של שלושה ימים מחק קול לחשושי-נחשי בתוך ראשי:

'ודבר ראשון שהוא עושה זה מוכר אותך.' 

'כנראה ההורים שלו ידעו עם מי יש להם עסק כשנתנו לו את השם יהודה. והכוונה ל זה שמכר את ישו'. קול שונה אך נכלולי לא פחות הצטרף לחגיגה שבין אוזני. 

'אולי כדאי להקדים את הטיול.' הציע מישהו עם משקפיים עגולים וממש שמעתי איך הוא נוקש בציפורן על השיניים. פאק. אני מאבד את זה. יהודה ידווש, יחזור והכל יהיה בסדר. צחוק חצי-היסטרי הדהד, הדהד, הדהד בגולגלתי ונעלם. 

שלושה צילצולים בפעמון הקפיצו את הלב שלי ומיד עשו לו בנג'י. שתיים בלילה. למי יש עניינים איתי בשתיים בלילה ?אולי יהודה שלח אותם אלי? אולי המשטרה מצאה את האופניים? אולי… תוך כדי מבחר אוליים שמוחי שהציע לי בנדיבות, הגעתי לדלת והצצתי בעינית. גבר ענק עמד בחושך עם הגב לדלת, גב שהייתי מזהה בכל מקום. פתחתי במהירות. 

"גולי? מה אתה עושה פה?" הוא הסתובב וייצר חיוך רחב במיוחד עבורי. חיוך שהטריד אותי ברמה קיומית. 

"מה, כבר אי אפשר לבקר חבר ילדות?" הוא דחף את דרכו פנימה ואני פיניתי בזמן לפני שידרוס אותי. 

"באמצע הלילה?" הוא משך כתף וסקר במבט גורף את הדירה. העיניים שלו עבדו כמו מגבים של משאית מק. מאוד יעילים. 

"הוא פה?" 

"מי?" התממתי. 

"החבר שלך. הוא פה?" 

"יהודה?"

"לא." הוא משך את המילה כמו מולסה. "סינדרלה." היה זה תורי למשוך כתף. "האופניים שלך לא פה." כיצד הוא יודע בכלל שיש לי אופניים? אני מתכוון, לא ראיתי את גולי מאז התיכון. 

"השאלתי לו אותם." הודתי בחצי פה. גולי הרים גבה לגבהים מרשימים. 

"השאלת ליהודה את האופניים שלך?" הקול הנמוך עלה שליש אוקטבה. 

"כן, למה?" נכנסתי למגננה. ידעתי למה, כלומר ידעתי למה לא אבל, זה היה מאוחר מדי. 

"כי יהודה," הוא הטעים. "לא יודע לרכוב על אופניים." בהיתי בו. מה לא יודע לרכוב? אין מישהו שלא יודע לרכוב על אופניים. גולי חשף שיניים זוהרות. "זוכר איך עשיתם ממנו צחוק כשהוא ניסה ללמוד על האופניים של אחותו הקטנה? זוכר שהוא דימם מהאף?" זכרתי, בטח שזכרתי. תמונה כזו נחרטת לך במוח. ישבנו של יהודה נוזל מהכיסא בננה באופניים הוורודים. ברכיו מגיעות לאוזניים מרוב הנומך של האופניים ואחותו רצה אחריו בצווחות אימה . 

"אז מה הוא עושה עם האופניים שלי" ? חזרתי להווה. 

"באמת מה?" הוא הושיט לי כרטיס ביקור לבן עם שם ומספר שחור. "תתקשר אם הוא חוזר." המשכתי להנהן בהבעה מטופשת עד שהדלת נסגרה. מיהרתי למשרד לבדוק את הכסף. עד כמה שיכולתי לראות הוא לא היה מזויף. הרמתי את הנייד והתקשרתי ליהודה. מזכירה. עשיתי לעצמי כוס תה חלש והתיישבתי בספה, מתכונן ללילה לבן. צפצוף בנייד הזניק אותי מהנמנום. העפתי מבט, ארבע וחצי. 

'האופניים למטה. תרד לקשור.' יצאתי אבל יהודה כבר לא היה שם. באור העמום של חדר המדרגות בדקתי כל סנטימטר של ריטה עם העיניים ועם כף היד. חוץ ממושב מעט רופף, הם נראו בסדר. ביפ נוסף. 'מחר אני יבוא לקחת את הכסף.' לא הגבתי. אולי מחר אני אסע לבקר את ההורים בחיפה כדי לנוח קצת מהמציאות. אולי אני אצא ממש מוקדם ואחזור ממש מאוחר כי בכל זאת, הורים וכזה. אולי אני גם אשכח את הנייד בבית ולא אוכל לענות להודעות דחופות של מריעין בישין. אחרי הכל, עם חברים כאלו עדיף ריבה. 

נדמה לי שהיה זה הקיסר הרומי אספיאנוס שאמר שלכסף אין ריח כשהחליט להטיל מס על מחראות. הוא טעה. חבילת הכסף של יהודה הסריחה לי את הדירה גם אחרי שהוא לקח אותה. וכמה שלא ניקיתי את הדירה ואת המחשבות, קשה להיפטר מריח של חרא.

נכתב על-ידי
עילית שייר
סופרת, משוררת, פסלת ובאופן כללי ידידותית למשתמש. רוצה להיות דרקון כשתהיה גדולה.
הדף נקרא 140 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי