גיגית כביסה

גיגית הכביסה

כשנשמע קול פיצוח הגולגולת של הצעירה הכורדית עברה בהם צמרמורת ואולם מסיבת יום השנה לנפילת השאה ולעליית האייטלולה, אליה הוזמנו, גרמה לשני הקצינים שהיכו אותה למוות,  לשכוח לפי שעה את נפץ פיצוח גולגלתה בין שערותיה שהיו בצבע זפת רותחת.

אישה צעירה אחת, אפילו לא כורדית יצאה עם גיגית ובידה מברשת. היא  נשאה גיגית ובה בגדים מלוכלכים של בעלה . התברר לי שהיא אשתו של אחד הקצינים שבעלה רוצץ את הגולגולת של הצעירה הכורדית באלת השירות שלו בה שיחק פעמים רבות בחבטות כדור עם ילדיו.

כיוון שהייתה שעת לפנות בוקר לא הבחינו השוטרים כי עוד ועוד ועוד נשים הגיעו וכרעו בכיכר או צומת , ניסו לגרשן והן שבו אל הכיכר או הצומת, עד השעה 9 בבוקר מחצית הכיכרות בטהרן התמלאו נשים מכוסות רעלות ובידיהן גיגיות מלאות בגדים מלכלכים.

"מה אתן רוצות בשם האל?" צעקו קציני המשטרה וניסו לכסות אפם בקסדה, בשל הריח הנורא שנישא.

"כנראה שלא ניקינו טוב את בגדי הבעלים שלנו שמסוגלים להרוג נשים תמימות." השיבו נשים ולא הרימו מבט והיו שקועות בקרצוף במברשותיהם.

צרורות של יריות ניתכו באוויר, אישה אחת איבדה את ההכרה מהפחד.

אישה אחת נורתה בראשה. השוטר סולק בצעקות. הוא לא נשפט. הפקודות לפתיחה באש, מסתבר,  לא היו ברורות.

עד הערב נורו 10 נשים.

אלף נשים, עשרת אלפים, נשים גלשו אל הרחובות, עם גיגיות.

עד הבוקר 150 נשים נחקרו, עונו, הושפלו, 190 נשים נורו.

נהר של נשים לבושות בשחור עם גיגיות המשיכו לצאת לכיכרות, צמתים, התיישבו או כרעו ושפשפו במרץ בגדים מלוכלכים במברשת קשה.

אנשים התלוננו על הריח, שונה הדבר כשבגד אחד מרובב בזיעה של פחד מהחיים תחת משטר האייטלולות משהייה אמנם באוויר הפתוח של עשרות אלפי בגדים רווים זיעה, חלקם עם קצת צואה או שתן שברח, ומכובס בבתים פנימה. הריח היה מזעזע. הגברים כיסו את צווארם ואפיהם ובכל זאת פעם בפעם נראו אנשים כורעים ומקיאים את נפשם ומייד הוכו על ביזיון פומבי כי ממעל התנוססה כרזת דמות המנהיג העליון.

חצי מיליון נשים גדשו את הכיכרות. עד שסגרו את הגבולות נשים הגיעו מגבולות שכנים, שפשפו במברשות בגדים מלוכלכים בגיגיות.

רעש המברשות המשפשפות בגדים היה בלתי נסבל, עורבים, זרזירים, יונים, נשרים, המו, קראו בקול, קרקרו  שרקו, אם באימה אם בכעס למשמע ההברשה, הקרצוף, נורא, יום ולילה. אנשים אמרו שהם מרגישים כאילו הם כלואים בלולי תרנגלות.

ציפורים נתקלו במנועי מטוסי קרב שנשלחו לשמור על הגבולות הסמוכים .

המים התמלאו דם, כנראה בשל  ציפורים נודדות שנמצאו טבועות במאגרים ובמקורות המים .

אנשים לא הצליחו לישון, שריקות וקריאות הציפורים על רקע הרחש והצרימה של שפשוף בגדים מלוכלכים הטריפה אנשים. נשים המשיכו להגיע אל הכיכרות, השד יודע מאיפה נמצאה כל כך הרבה כביסה מלוכלכת לכבס בגיגיות ובכלל, מאיפה הגיגיות היוקרתיות והגדולות? אולי ממדינה אימפריאליסטית?

לא יודע. תושבים אירניים שנלחמו במלחמת איראן עיראק פרצו בבכי לא נשלט בשל צרימת הברשת הבגדים בכיכרות ותחת חלונותיהם.

כלבים משוטטים וחיות שלרוב נחבאו מעין אדם, הסתובבו ברחובות באדישות אבל להרמת קול, צפירת מכונית או אזעקות שנשמעו פעמים רבות, נתקפו זעם ונשכו.

"מה אתן דורשות?" שאל ראש העיר לדרישת משמרות המהפכה,  בכל מקום בו התכנסו נשים.

ערב אחד, אחרי ארבע יממות של שביתת גיגיות הכביסה הגיעו אליי ממשמרות המהפכה.

שאלו מדוע איני מסקר את ההפגנות. מסרתי שקיבלתי הוראה מעורך העיתון להתעלם, ואולם משמרות המהפכה דרשו שאסקר בכדי שהעולם יראה שאין לאיראן מה להסתיר.

אז כתבתי כתבה קצרה, שקומץ נשים יצאו, לזמן קצר, כנראה לשעה, אולי פחות, וגרמו רעש והפרעה מסוימת  לתנועת המכוניות.

משמרות המהפכה חזרו, ידעתי. כתבתי שהנשים עשו רעש וזה שכתבתי, עשה רעש ובחש.

לא ניסיתי להגן על עצמי שהפחתתי בעוצמת האירועים. נשפטתי שביזיתי את המהפכה.

הוציאו את עיניי בברזל מלובן. זעקותיי היו נוראיות, אבל איזו הקלה, איני צריך לראות את הימים והנשים עטופים בשחור. אני זוכר שבתחילת המהפכה ניסו לכסות את השמש העירומה בגלימה שחורה. נו, מה יש לראות? עדיפה החשיכה שלא מפריעה לי לצייר.

אחרי עשר יממות של רעש בלתי נסבל של הברשות במברשות קשות, אחרי שרחובות טהרן וערים נוספות התכסו בריח צואה, זיעה חמוצה, ובריח שתן עז, אמרה אשתו הצעירה של הקצין, שרוצץ את גולגלתה של הצעירה הכורדית, ששיערה היה שחור כזפת, באלה בו שיחק עם ילדיו, שהם דורשים שהגברים יעברו גמילה מאלימות.

הגברים צחקו. משמרות המהפכה חרקו שיניים, אמרו לכובסות שלא הפסיקו לקרצף, לשפשף, להבריש, בשיניים חשוקות שזה לא יקרה, עברו עוד עשר יממות, הרעש הפך הבלתי נסבל, אנשים יצאו מדעתם, לוחמים וגיבורי תהילת המלחמה מול עיראק עשו צרכיהם על עצמם ונשותיהם יצאו חמושות ובתוך גיגיות עמוסות נשאו בגדיהם הצואיים, נוטפי זיעה של פחד, אימה, הלם קרב. לרגע לא הפסיקו לשפשף במברשות ולא שעזרו הכביסות,  כי הלוחמים שוב ושוב, וזקנים שממש מזמן, שירתו בצבא, עשו צרכיהם על עצמם. רחובות טהרו גאו בצואה.

לא הייתה להם כלל ברירה, צליל הברשת הבגדים המלוכלכים , שריקת הציפורים המפוחדות מהברשה במברשות , נפילת מטוסים צבאיים ואזרחיים בשל חדירת גופים של ציפורים ועופות שכאילו רצו להתאבד, צמרמורות הלוחמים נטולי החת, הדם במי השתייה.

גברים עברו גמילה מאלימות , בספרי ההיסטוריה נמחקו המילים מלחמה, קונפליקט, סכסוך.

שמעתי ממקורות לא מוסמכים שקומץ גברים, אולי עשרה,  יוצאים כרגע להפגנות מחאה ובידיהם מברשות וגיגיות עמוסות בגדים. לא ברור למה הם מוחים, בטלוויזיה הכתבת אומרת שרעש המברשות נורא ומחריד, ריח הבגדים הצואיים, אימאלה ממש בא למות, זו הבעיה של התקשורת, הם מה זה מגזימים!!