נורמה

נורמה יורדת מפסגת ההר. היא לא יכולה להישאר שם יותר. היא קוראת וצועקת ואין מענה.

נורמה לא ידעה שהיא תרגיש ככה, לא ידעה שהיא תצטרך ללכת בדרך שונה. אולי הייתה מתאמצת לעשות אחרת אם הייתה יודעת מראש.

נורמה מדברת עם אלוהים, או עם האוקיינוס. מי שהכי זמין לה באותו רגע. מבקשת נחמה במקומות הכי גדולים ואז חוזרת הביתה וגומרת עוד בקבוק יין לבן חצי יבש. מסתכלת עליו בגיחוך וחושבת שהיין הזה הוא כמו החיים שלה.

נורמה מנסה להתנהג נורמלי. היא מתלבשת כמו כולן, כדי שאולי לא ישימו לב איך היא מדברת, או על מה היא חושבת, או למבט שלה שבורח לתוך נשמות אחרות ולא יוצא.

פעם דיבר איתה תמהוני בחוף, שאל אם היא הייתה רוצה להתחיל הכל מהתחלה. היא כמעט התפתתה להגיד לו שכן. שהיא רוצה לשכוח הכל ולהתחיל מחדש.
אבל היא לא יכלה לבחור למחוק את כל הזיכרונות, את כל האהבות, את כל המחשבות ואת כל השריטות שעברה בדרך.

היא רוצה להרגיש אחרת, זה ברור. אבל לא במחיר של לא להיות נורמה.

אחרי הכל, מי בכלל קבע מה זה להיות בנורמה?