שבוע ראשון בארץ

"אבלכח חכגחך רכחכךג" אומר הפרצוף שנתקע מולי. "גכרל גכררכך" חוזרים אחריו כל שאר הפרצופים. 

אני לוקחת נשימה עמוקה. הדמעות עולות אבל לא נעים. איפה אבא? הוא לא היה אמור לרדת אחרי? איך זה יכול להיות שאני שומעת אותם אבל לא מבינה? מה לא בסדר איתי?

אבא מגיע, מניח יד מנחמת על כתפי ומצטרף לשיחה המוזרה: "טריוגלה שילנגי גונטל". מה קורה כאן? כולם השתגעו.

"הם רוצים לשחק איתך" הוא מסביר לי והפחד שאשלח לבד איתם עולה.

"את לא חייבת" הוא לוחש לי באוזן ואני נרגעת, נצמדת אליו, חוף המבטחים הפרטי שלי.

כל הילדים רצים חזרה אל החצר. מה הם עושים שם? משחקים במחבואים או בתופסת? הלווי שאוקסנה הייתה כאן. 

אמא, מאשה וסבתא יורדות גם הן. העיניים של אמא אדומות, אולי שוב יש לה אלרגיה.

"תני לי יד" אומר אבא ואני באה איתו אחריהן. השנה למדתי לקרוא את כל האותיות. ואני אפילו עוד לא בבית הספר. אוקסנה לימדה אותי – היא כבר בכתה ב. השלטים ברחוב מוזרים כולם, זה כל כך שונה פה מהבית שלנו. כשיוצאים מהשער, יש ישר כביש ענק ומלא חנויות. ובכלל לא ראיתי שדות לשחק בהם.

אבל יש גם יתרונות. לפני כמה ימים חיכינו ליד חנות עם המון פירות צבעוניים שאף פעם לא ראיתי. סבא וסבתא הבטיחו שנקנה אבטיח ברגע שנוכל. למה שלא נוכל? זה היה מוצג ממש מולנו וגם בכלל לא היה תור. כולם מתנהגים כל כך שונה מאז שהגענו לכאן. 

עכשיו אנחנו נכנסים לעוד חנות ענקית. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה נקניקים. אמא אמרה שקוראים למקום הזה "שופר-סל" ושמתי לב שגם היא התרגשה מהנקניקים. עמדנו והצטלמנו לידם.

קל לזכור את השם הזה – "שופר-סל". שופר כמו שפיור (נהג) וסל כמו סלה (נקניק חזיר). הכי מתאים עם כל הנקניקים פה.

אנחנו בוחרים נקניק אחד לארוחת ערב, אבל לא מהתצוגה היפה, אלא מהצד. לוקחים גם לחם, חלב וכמה מלפפונים ומתקדמים לקופה. אני דוחפת את הראש לתוך מקרר עם גלידות וכ-מ-ו-ב-ן שמאשה נדחפת אלי גם היא. "נקנה גלידה ברגע שנוכל" אומרת אמא. ואני שוב לא מבינה מתי כבר הנוכל הזה צריך להגיע. “אוף די נמאס לי! אני רוצה גלידה!" איזה מעצבנים. 

"גם אני גלידה" צועקת מאשה ישר אחרי. אנחנו יוצאים מהשופרסל בכל זאת בלי גלידה.

אתמול הלכנו להרשם לאולפן. אולפן זה כמו בית ספר - לומדים שם להבין את מה שהילדים כאן אומרים. אבל יש גם אולפן גן, לילדים קטנים כמו מאשה. ואפילו אולפן לגדולים כמו אמא ואבא וממש זקנים כמו סבתא. אני דואגת שסבא מפספס את כל החוויות. הוא מת על נקניקים. אבל סבא כבר לא צריך נקניקים. או אולפן. ככה אמרה אמא והסתכלה על סבתא במבט החדש הזה שלה.

אני לא מוכנה ללכת לאולפן גן. נמאס לי שמתייחסים אלי כמו לקטנה כשאני לא. 

"אולי תלכי עם אחותך, שהיא לא תהיה לבד?" מבקשת אמא.

"לא לא לא לא". אני כבר יודעת את כל האותיות ומשחקים בגן זה לקטנים. אז רושמים אותי לאולפן בית ספר כמו שביקשתי.

היום הראשון מהנה ביותר. יש שם ילדים בכל הגילאים ואני מוצאת חברה שקצת דומה לאוקסנה. הם מלמדים אותנו אותיות חדשות – בבית ספר האמיתי אני אבוא מוכנה ואהיה הכי טובה מכולם.

ההורים אוספים אותנו הביתה בצהריים בדרך מהאולפן שלהם וכולנו מחליפים חוויות. הם למדו את המילה "סבלנות". וגם "יהיה בסדר". "מילים מאוד שימושיות" צוחק אבא ואני צוחקת איתו למרות שאני לא בטוחה למה.

"מתי אוקסנה תשלח לי את הבובות שלי?" אני שואלת כשאנחנו מחסלים את שאריות הלחם והנקניק בארוחת הערב. הם נשארו אצלה למשמרת עד שנגיע לבית החדש. 

"אני עוד לא יודעת" עונה סבתא ונאנחת. אולי אמא ואבא ידעו כשיחזרו מהעבודה שלהם. סבתא אמרה שהם הלכו ל"שופר-סל" לנקות אותו ואולי בזכות זה נוכל סוף סוף לקבל את הגלידה.

בלילה, לפני השינה, מאשה צורחת שהיא לא חוזרת לגן כי כל הילדים שם רעים ומציקים. 

אחרי שהכל נרגע, אני שומעת את סבתא מרתיחה קומקום ומתיישבת במטבח. היא חושבת שאני ישנה אבל אני לא מצליחה להרדם. חבל שלא נרשמתי עם מאשה לגן אולפן להגן עליה. בכל זאת היא אחותי הקטנה גם אם נדבקת ומעצבנת.

צליל של מפתח ודלת נפתחת מרחוק. עוד רתיחה ועוד כוסות נמזגות. ההורים חזרו הביתה מהשופרסל. אני קמה לבדוק אם הם הביאו איתם את הגלידה שהבטיחו לי. שלושתם יושבים במטבח ומדברים בקולות מהוסים. הם בטח לא רוצים שאשמע את הסודות שלהם. אני מתקרבת הכי בשקט שאני מצליחה ומציצה.

"כמו משה – הוא הגיע עד לארץ המובטחת אבל לא הצליח להכנס" אומרת אמא ומחבקת את סבתא, העיניים שלה יותר אדומות אפילו מהרגיל החדש. אני לא יודעת על מי הן מדברות אבל אני חוזרת בשקט למיטה ולא שואלת יותר על הגלידה.