עומדת באוויר

אביגייל עמדה על קצה הגג, מהגובה הזה העיר נראתה כמו מפה במשחק מחשב. 

הכבישים, האנשים, המכוניות והעצים, כולם נראו כמו נמלים צבעוניות שכל הזמן זזו בקצב בקצב כמעט בלתי נראה. 

זאת לא הפעם הראשונה שהיא חשבה לעשות את זה.

בזמן האחרון היא חשבה על זה יותר ויותר עד שזה היה כמעט כל מה שהיא חשבה עליו.  

הפעם היא באמת התכוונה לעשות את זה וללכת עד הסוף. 

היא עמדה על הקצה, נשמה נשימה עמוקה, עצמה עיניים וקפצה.

היא הריצה את הרגע הזה כבר המון פעמים בראש. הקפיצה, ההתרגשות, האוויר הקר, המהירות, הקרקע, ולבסוף… החופש. ברגע אחד פשוט להפסיק להיות. מעניין אם זה יכאב, היא תמיד תהתה.

שום דבר לא קרה . אביגייל פקחה עיניים וגילתה שהיא עומדת במקום. 

"אבל קפצתי" היא מלמלה לעצמה. 

היא הסתכלה לאחור וראתה את הגג . היא הנמיכה מבט ואז היא הבינה לתדהמתה שהיא פשוט עומדת באוויר. 

גל של זיעה קרה שטף אותה וכל הגוף שלה נהיה חם. היא בטח אדומה עכשיו. 

העולם מתחתיה המשיך להתנהל כרגיל ואף אחד לא שם לב לבחורה שעמדה באוויר. שני דרורים עופפו לידה, הם נראו קצת מופתעים אבל לא המומים, דרורים הם יצורים קשוחים.

אביגיל לא ידעה מה לעשות, היא גיששה עם הרגל שלה קדימה וכמעט איבדה את הנעל.  

שפת המעקה הייתה בערך מטר ממנה. היא כופפה את הברכיים וקפצה. היא הצליחה להיתפס על הקצה של הגג ובמאמץ רב העלתה את עצמה למעלה. אביגייל התחילה לבכות ולצחוק ואז לבכות שוב, היא הרגישה כל כך בחיים עכשיו וזאת היתה הרגשה נפלאה - כזאת שהיא כבר כמעט שכחה איך מרגישים. 

היא נשמה עמוק , ניגבה את הדמעות וחיפשה את מראת האיפור שהייתה לה תמיד בתיק שנשאר על הגג.

הטלפון שלה צילצל, זאת הייתה שיחה ממספר לא מזוהה.  

אביגייל ענתה.

הלו?

כן? כן מדברת, זאת אביגייל

מה?

ביטוח לאומי?

חוב?

ארבעת אלפים שקל?!

אני … כן… אני מבינה. 

יש מצב שאני אוכל לחזור אליך קצת יותר מאוחר? 

כן? תודה רבה.

אביגייל ניתקה. 

חרא על החיים שלי! 

היא צרחה והתחילה לרדת במדרגות שמובילות בחזרה למשרד.