פה ושם

אמא הייתה מתכנתת. עכשיו היא עוזרת בקונדיטוריה, שוברת ביצים כל היום.

אבא היה מהנדס חשמל בחברה גדולה. עכשיו הוא חשמלאי, עולה על מנוף ומתקן פנסים.

סבתא הייתה בפנסיה, עזרה עם הנכדים. עכשיו היא עדיין עוזרת עם הנכדים, אבל בערב. בבוקר היא מנקה חדרי מדרגות.

אמא נהגה להשאיר אותי לשחק ליד החנות ולרוץ לתפוס מקום בתור של שעה, בתקווה להצליח לקנות נקניק לפני שיגמר. עכשיו היא בוחרת איזה נקניק שבא לה מבלי למהר אבל אני זאת שמסבירה לקופאית מה היא רוצה.

אבא קיבל דירה מהמדינה. עכשיו הוא חולק דירה עם אמא של אמא ומשלם עליה כל חודש.

סבתא הייתה גרה עם הבת השנייה שלה. עכשיו היא כותבת לה מכתבים ולפעמים, בארועים מיוחדים, גם מתקשרת.

לאמא היו המון חברות. הן הביאו לה סוודרים סרוגים ביד כמתנת עזיבה, למקרה שתצטרך למכור משהו עד שתסתדר. גם עכשיו יש לה חברות עולות. שותפות גורל זה מקרב.

אבא רצה בכלל לעלות לאמריקה, איפה שאין מלחמות וגם לא חם כל כך. אבל השערים שם היו סגורים ופה לא. אז ציונות.

אמא תמיד קראה למאשה מאשינקה בחיבה. "אני רושם מרים בתעודת הזהות, זה יותר יהודי" קבע פקיד ההגירה. בגן אבא מלמד את כולם לקרוא לה מאשינקה.

דד מורוז היה תמיד מגיע בסוף השנה ומשאיר לנו מלא מתנות מתחת לעץ. עכשיו הוא כבר לא מגיע כי רחוק לו. ואולי הוא לא אוהב עץ מפלסטיק.

הם שילמו כדי לוותר על האזרחות הרוסית. הם השאירו יומנים אישיים ותכשיטים משפחתיים שאסרו עליהם לקחת. הם עזבו משפחה וחברים, בלי לדעת אם ומתי יתראו שוב.

הם עובדים בכל מקום שאפשר. מצרפים מילה למילה בעברית, שוברים שיניים. זה 'ה' או 'א' הם שואלים את הילדות. "כן, אנחנו יהודים" הם עונים בפעם המליון "זה לא סילבסטר, זה נובי גוד".

הם מורחים פרוסת לחם שחור עם איקרה, כשאנחנו רוצות פיתה נוטלה, ומחייכים חיוך של געגוע. "אין לזה פה את אותו הטעם" הם מוסיפים.

הם מתעקשים על גרביים גם בקיץ ואף פעם לא לשבת על האבנים, כי קר.

אנחנו שרים שירי ילדות רוסים באוטו שאין בו רדיו או מזגן בדרך חזרה מהטיול של שבת.

יש להם מבטא מצחיק.

הם מתלבשים שונה.

הם אוהבים אותנו.