רסיסים

"אבל זה פשוט עניין של להחליט לא להיפגע!" הוא חזר ואמר, ידיו מחבקות את הספל הריק כמגוננות על אבן יקרה. "זה רק חלק מהמשחק, זה הם שלא סגורים על עצמם, למה את נותנת להם כל כך הרבה מקום? פשוט תמשיכי. האחד יגיע-",

היא לא ידעה איך להסביר לו כמה זה כואב כל פעם מחדש. הוא לא יודע כמה דמעות חרישיות כבר נספגו בנשמתה. הוא פשוט מאמין שהיא לא אמורה לבכות בגלל אף אידיוט. 

הוא יושב מולה, מלא רצון טוב, עיניו מחייכות. לפתע היא קמה, אוחזת בספל הריק שבין ידיו ומטיחה אותו לריצפה. פיו נפער ועיניו חוקרות את פניה "?WTF". היא התיישבה בחזרה במקומה בשקט.

"זאת אני. כאן על הרצפה." היא אומרת ומצביעה על הספל המנופץ, "ככה אני מרגישה. ככה אני מרגישה אחרי כל פעם שלא הבנתי שמי שחשבתי שבאמת מתעניין בי בעצם הוא כבר השיג את כל מה שעניין אותו. וזה בטח לא כלל לשאול איך אני, רבאק זה אפילו לא כולל טלפון בבוקר שאחרי, מה טלפון?! ס.מ.ס מחורבן" היא יכלה להמשיך אבל קולה נחנק. היא לא תבכה! לא עכשיו, לא לידו!

הוא התכופף לאסוף את השברים, מסמן 'הכל בסדר' בידו למלצרית מבוהלת. על השולחן נחו חמש פיסות לבנות שהיו עד לפני רגע ספל ההפוך שלו. הוא לא הצליח להתאפק וחיבר את החלקים שוב בחזרה למקומם.

"כן. זה נראה שלם, נכון?" היא לא הרפתה, הוא ניחש מה היא עומדת לעשות.

"לא!" הוא ביקש בקול רם מדי ועטף את הספל הסדוק, עיניו מנסות לחדור את חומות כאביה.

"כדי שלא יזרקו אותנו מפה, אתן לך רק לדמיין את הספל הזה ממש נשבר שוב ושוב ושוב לרסיסי רסיסים. ואז נראה איך תבוא ותספר לי שיש מישהו שם בעולם שיהיה מוכן לקחת ולחבר אותם מחדש. להתעלם מהסדקים, מהקצוות החדים, מהחורים הקטנים בהם חסרים רסיסים שלא מצא בכלל. מי ירצה ספל כזה? מי ירצה אותי?!" הדמעות שלה כבר לא היו ניתנות לעצירה. הן שטפו את פניה והרטיבו את שולי חולצתה.

"אם רק היית יודעת כמה את שלמה כך מתוך הרסיסים" הוא אמר והסיר את ידיה מפניה. "אבל דבר אחד שכחת" הוא הוסיף ומשך אותה לעמידה, עכשיו סימני השאלה נותרו אצלה. "שכחת שהחיבוק שלי זה הסופר גלו הכי חזק ביקום!".

היא הניחה לו לעטוף אותה, נשמה את ריח הגשם ממנו הגיע ודמיינה מרחבים בהם הכל אפשרי.