אני מתגעגעת לתמימות שלי

אני מתגעגעת למעמד האלוהי שהענקתי להורים שלי, שהרגישו לי ככל יכולים.
אני מתגעגעת לדמויות שהיו בשבילי.
מושלמים, ללא פגמים.
ממש לפני שראיתי שגם הם יכולים להיות שבירים, פגיעים, לפעמים פוגעים.

אני מתגעגעת לתחושת האהבה שחשתי לאנשים.
סתם אהבה,בלי סיבות, או אינטרסים.
פשוט אהבה.

אני מתגעגעת להיות שוב ילדה קטנה.
שחשבתי שיש לי כוחות על,שאני מיוחדת.
שיום יבוא והאדוויג תגיע לחלוני עם מכתב שמכריז שגם תורי הגיע ללמוד בהוגוורטס.

אני מתגעגעת לדימיון הפורה והמטורף שהיה לי.
שהעולם היה צבוע בגוונים עזים של כחול וצהוב,
לפני שהצבעים האפלים מצאו להם פתח אל הנשמה שלי.

אני מתגעגעת לתשוקה העזה לחיים, לפני המחשבות על מוות.

מתגעגעת לפשטות לפני המורכבות.