הסיפור של עודד הבלונדיני 4



4


אמיר באמת היה עוף מוזר. בתור הייקו מאן, נהג לכתוב שירים מסתוריים על מפיות קוקטייל שהיו מונחות בפינת הבר, ואז שרף אותן במאפרה גדולה כשיצא להפסקת עישון. לפעמים צייר עליהן עם טיפות של קצף קפה ששפך עם המצית מכוס האספרסו.

בכל פעם שניסיתי להציץ, מיהר לקפל את המפית ולהכניסה לכיס. לילה אחד, לאחר שהתעלם כהרגלו מניסיונות התקשורת שלי, נעמד בפינה לצד מסחטת הגזר, שפשף את ידיו המצולקות והחל לכתוב שיר הייקו נוסף. דיילת של חברת תעופה אירופאית ניגשה אליו מהצד השני של הבר.

"אפשר בבקשה אמריקנו גדול בכוס טו גו?" שאלה במתיקות. אמיר הביט בה בצער.

"כן, בטח," הפסיק את הכתיבה והחל להכין את המשקה. "אתה יכול לקחת ממנה את הכסף?" שאל אותי בזמן שהנוזל החם מילא את הכוס.

"לא," עניתי, "אני מכין ארבעה אפרול שפריץ לחבורת הטייסים בשולחן 12, אם לא שמת לב."

אמיר שלח אלי מבט מאוכזב ופגוע, אבל המשכתי לטרוח בהנאה על הקוקטיילים הכתומים. הידיים שלי היו רטובות מקאווה תוססת והקעקועים הצבעוניים הבריקו באור של הבר.

אמיר הבין שיאלץ לסיים את ההזמנה בעצמו, שם חבקן על הכוס המלאה והניח אותה על הבר לצד הסוכרים והמכסים. הדיילת חייכה, נתנה לו שטר של 5 יורו והברמן ההרצליאני עבר לצד השני של העמדה ונעמד מול הקופה. מבטו היה טרוד כאילו תיכף יבצע תרגיל אקרובטיקה מסובך, אך מיד התעשת, הקליד את הסכום ונתן לדיילת עודף עם חשבונית.

איך שהלכה, שלף מהכיס את קופסת הסיגריות וסימן לי שהוא יוצא לעשן. ראיתי, ששכח בפינה את ההייקו שהחל לכתוב. רצתי לקצה בר הקפה, לתפוס את מפית ההייקו לפני שיחזור, ובשניה ששמתי ידי על פיסת הנייר, שמעתי אותו מגיע מהדלת האחורית של המטבח.


כותנה, שדה ברוח

קץ מעוף, שוקע בים

שמש קיץ


דחפתי את המפית לכיס וחזרתי לעמדת האלכוהול. אמיר נכנס לבר בכבדות, שבור ורציני, מדיף ריח חריף של עישון. הוא הלך לפינה והרים שם כל מיני דברים.

"לא ראית פה חתיכת נייר עם שירבוט?" שאל והתבונן בי בסלידה כאילו אני אחראי למלחמות העולם שמתרוצצות בראשו.

"לא," היתממתי, "לא התקרבתי לפינת הקפה כל הערב."

"אתה בטוח?" שאל בקול עוין.

"בטוח לגמרי," עניתי, והתחלתי לפלש את כוסות היין הנוצצות.

"טוב ברור'ך שאני לא מאמין'ך," אמר ודפק את ידית האספרסו בקופסת העץ, שם בראשה קפה מהמטחנה והכין לעצמו הפוך.

"בעיה שלך," חייכתי בשביעות רצון, אך כשראיתי שאדישותי מכאיבה לו, שיניתי את הגישה. "אל תדאג אמיר," אמרתי ברצינות ובכנות מעושה, "לא ראיתי את חתיכת הנייר שלך והיא גם לא מעניינת אותי," שיקרתי.

"בגלל אנשים כמוך העולם מתפרק," אמר ולגם מכוס הקפה. "אי אפשר להאמין יותר לאף אחד בימינו. חיות בג'ונגל. בסוף יגיע הסוף של כולנו," גירד בזקנו הדליל ופנה בחיוך מאולץ לדיילות הישראליות שהתקרבו אליו לבר. 



נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 110 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי