אמא
את שיקרת לי כי לא יכולתי לדעת שאת משקרת, כל פעם יותר, לפעמים בעדינות ולפעמים בצרחות שאנשים כמעט ולא מסוגלים להוציא מתוכם, והיו ימים ארוכים של שתיקה ושל מחטים גדולות ושל גחלים בוערות שלא מצאו מנוח לפני שבערו עמוק בתוכי, בגללך, כי את הבערת ודקרת ולא אהבת אבל שכנעת אותי שכן. ומיום
ליום האמנתי יותר ויותר וככל שהאמנתי שאת אוהבת אותי יותר כך נעשיתי עצוב. הכל תמיד כאב, כל השרירים תמיד היו מתוחים כמיתר על סף פקיעה שמסרב לפקוע, פצע במרכז הפנים שאי אפשר לפוצץ, דלת של מכונית שלא נפתחת מבחוץ. הכל כאב כל הזמן עד שהכאב שינה את פניו; אבל אני זיהיתי אותו, ראיתי אותו מסתכל עליי מאחורי דלת החדר שלי בלילות בהם קיוויתי שתסלחי לי על זה שכעסתי על משהו, אלוהים יודע על מה, או על מי, רק רציתי שתסלחי לי וידעתי שתסלחי. אפילו... אפילו...
אפילו כשהיית הופכת לדבר ההוא, הכהה, הדבר שאין לו שם ולא צבע וגם לא קיום. היית הופכת לדבר שמושך לתוכו את הקיום וגורס אותו ומעכל אותו ופולט אותו בתוכו כמו הד. כמה פחדתי, הדלתות היו נטרקות כל כך חזק ואני הייתי רק ילד קטן שלא ידע מה עוד אפשר לעשות כדי שלא תכעסי. ועדיין היית האמא הכי טובה בעולם כי ככה אמרת, ככה שיקרת לי עד שאני עצמי נעשיתי השקר. ואולי זו הסיבה בגללה תמיד הייתי דרוך, ותמיד היה לי קר, והלב שלי והבטן וכל מה שלא יכולתי לומר התנדנדו בתוכי בשק של נחשים כסופים שאין בהם דבר מלבד לחישות של אימה, הייתי ילד עצוב כל כך, הייתי עצוב כל כך ואת חשבת שאני מאושר, שכנעת אותי שאני מאושר, מעולם ולו לרגע לא חשבתי שאולי אני מדמם בלי הפסקה ושאת מביטה עליי הולך ודועך ומחייכת. אומרת שאני ילד טוב. ש... שיש לי מזל שיש לי הורים שאוהבים אותי. ואיך כל החברים שלי אומללים בבתיהם שלא היו בהם מרפסות או מדרגות או מערכת אזעקה. ואני האמנתי כי הייתי ילד קטן, עודני, לעולם לא אגדל, עקרת אותי מעצמי והחיים הפכו עצמם עליי למשחק ארוך, עגום, קשה, בלתי מנוצח, אדום עיניים, לקרע מעולם אחר של רוח פתאומית בערב חם של אוגוסט, כזו שהעיניים דומעות אחריה אבל מוציאה ממך פרץ בלתי מוסבר של צחוק מוזר שנמוג אבל אתה ממשיך לשמוע אותו ולחשוב כמה מגוחך אתה ולו רק כי אתה קיים. צחוק שרוצה לצאת ממך אבל בבואו אתה חושב שוב ושוב: אם היא תראה שצחקתי היא תכעס שלא צחקתי בגללה.