עכשיו באדמה

אנשים שואלים אותי, או ליתר דיוק את עצמם ,כשהם חושבים עליי לשבריר שניה ואז שוב לא, איך זה מרגיש להיות באדמה. ומשום שאותו הרף עין של מחשבה מתפוגג כלא היה, הרי שאת רוב חייהם הם מעבירים בתחושה ובאמונה שבניגוד אליי הם אף פעם לא יגיעו לכאן. אומרים שבני אדם הם יצורים רציונליים. כמו למשל, אנשים שמקדישים את חייהם למדע. היום כשאני באדמה זה מצחיק אותי. מצחיק אותי אבל לא בקטע ביקורתי, אלא מהמקום שבו אני נמצא עכשיו, תחת העץ הזה שכבר מתחיל באיזה אופן פלאי לשלוח את שורשיו לכיווני. אני מבין שיש דברים שאי אפשר לקבל במצבכם עד שהם לא באמת קורים אבל בכל זאת אני אנסה להסביר.

למות זה כמו להפוך לאבא. למשל, כשאתה רווק אתה לא יכול לדמיין איך זה יהיה להיות אבא ולא משנה כמה ספרים תקרא או בכמה סדנאות אבהות תשתתף. אתה מדבר עם אנשים, קורא בספרים ואז פוף, צץ תינוק וזהו. הרווק שהיית מת ומאותו רגע דברים לעולם לא יהיו כמו שהיו. פתאום יש שפה חדשה, מילים חדשות, משמעות אחרת לחיים, חברים חדשים, הורים אחרים להתבונן בהם ולהשוות, גינת דובנוב, את מי זה בכלל עניין כשהיית רווק? אז להסביר למישהו חי איך זה מרגיש להיות פה בזמן שהעץ הזה פה מעליי ברגע הזה ממש, שולח את שורשיו אליי. זה משהו שלא ניתן לתאר.

הרי מראש זה יהיה הסבר חסר סיכוי כי בניגוד לכשהייתי חי זו כבר לא תחושה טובה או רעה זו פשוט תחושה של...ואני אנסה להשתמש במילים שאתם כן מכירים, תחושה של אני אדמה, אני עץ, אני שורש, אני עפר, אני כלום אני הכל. בקיצור מגבלות השפה החדשה שלכם .מקווה שמשהו מזה מצליח לעבור. ובאמת יש את הסדנאות של המוות ,הבודהיזם, האסלאם והנצרות, שלא לדבר על ההודים. תכלס ? הכל חרטא. לא בגלל שהם לא צודקים חס וחלילה, מי אני שאשפוט? אלא פשוט בגלל שמי שמעביר אותם עדיין חיי. אני ואתם כבר לא מדברים באותה השפה ולצערי מהמקום שבו אני נמצא בו אני מבין שלא ניתן לתרגם.

אבל ואוו, כמה זמן בזבזתי על שטויות , פשוט לא יאומן. והאמת היא שבכל רגע נתון בחיי בזבזתי את הזמן על שטויות אחרות. דווקא מרגע שהגעתי לכאן הבנתי פתאום את מהות החיים. פתאום זה הפך לכל כך ברור, מהות החיים היא לבזבז את הזמן על שטויות ולחשוב תוך כדי כך שאותן שטויות הן הן המשמעות של החיים. אפילו אחר כך, אפילו כשמזדקנים, מביטים אחורה אל העבר ואומרים ״אני לא מאמין שבזבזתי את השנים הכי טובות שלי על השטויות האלו״ ואז כאילו כלום, מיד אחר כך ממשיכים לבזבז את הזמן על שטויות חדשות תואמות זקנה, שוב ושוב ושוב עד שמגיעים לכאן, לאדמה. אבל הרי אם לרגע תחשבו על כך ליותר משבריר שניה מיד תסיטו מכם את המחשבה ואני לא יכול להאשים אתכם במצבכם החי.

זו מחשבה מפחידה כאנשים חיים להבין שיום אחד כבר לא תתעסקו בשטויות שלכם. שיום אחד פשוט לא תהיו כדי להתעצבן מביבי, או ההתחממות הגלובאלית, או על זה שהילד שלכם לא ב 8200 כמו הבן של ערן השכן מהקומה למעלה, או על הבוס שלכם שלא נתן לכם העלאה למרות שאתם קורעים את התחת, או על זה שאתם לא מהנדסים בכירים שמרצים בכנסים וטסים לחו״ל פעם בחודשיים כמו גלעד מהתיכון,או על זה שלא יצאתם עם איילת כי לא הבנתם שהיא רוצה אתכם למרות שהיא רמזה בכל כך הרבה דרכים שונות, או על זה שיש פקקים באיילון עשרים וארבע שעות ביממה, או על זה שיש פקקים בתל אביב עשרים וארבע שעות ביממה, או על זה שיש פקקים בכניסה לירושלים עשרים וארבע שעות ביממה. ואתם תתעצבנו ממש כי בתוך תוככם אתם מאמינים שלעשות דבר אחד יותר טוב מלעשות דבר אחר, כי להיות משהו אחד יותר טוב מלהיות משהו אחר, שלהיות במקום אחד יותר טוב מלהיות במקום אחר. ואילו עכשיו כשאני בכל מקום אני יכול להגיד בוודאות, הכל אותו חרא.

והנה שוב אני מרגיש שאני מפספס אתכם כי שכשאמרתי ש״הכל אותו חרא״ אתם חשבתם שאני מתכוון לדבר רע, אבל בעצם כשאתה באדמה חרא זה לא דבר רע, חרא זה גם לא דבר טוב. חרא זה חרא וגם זה לתקופה לא ממש ארוכה עד שזה הופך למשהו אחר, אחרי לא כל כך הרבה זמן. אופס, אני שוב משתמש במילים הישנות כמו ״זמן״ כי, גם זה אין כאן, בכלל. ובכלל הרבה דברים שהיו אינם ובגלל זה קשה לי מאוד להסביר לכם מה זה אומר להיות פה. להסביר היות כאן מבלי להשתמש במילה חרא כמו שאתם מבינים אותה או בלי להגיד ״עבר המון זמן״ או בלי להגיד ״אני מחכה לרגע שהמנייק הזה פעם אחת ישלם על המעשים שלו״ או מבלי ללחוש בקול פתייני ״איזה כיף מותק..הצלחתי להזמין לנו כרטיס לסופשבוע הבא להופעה של סטינג בפריז״ בלי כל המילים האלו כמעט בלתי אפשרי להעביר את התחושה של להיות כאן כמוני.

אוף, אם רק הייתי יכול עכשיו לגרד טוב טוב בגב, זה לא שהוא מגרד יותר אבל אני עדיין מתגעגע לתחושה הנהדרת הזאת כשיוצאים מהמקלחת ואז עם מגבת עבה ומחוספסת משפשפים חזק חזק את הגב. תחושה באמת נפלאה. אבל פתאום שמתי לב שלאט לאט מתחיל לשכוח את התחושה הזאת. וכשאני חושב על זה אני מפסיק לחוש את כל התחושות בעצם. את הזכרונות, את החוויות, את אשתי והילדים, הם לאט לאט מתפוגגים מזכרוני, מתחושותי ורגשותיי. אני סקרן, מעניין מה יקרה כשאשכח הכל, כרגע זה לא מפריע לי. אולי אפילו להיפך, אולי זה מאפשר למשהו חדש ולא מוכר לקרות, עכשיו באדמה.