מדברת עם עננים

האור הגדול

עת לילה, כל משימותיי הסתיימו. מעבירה את יום המחרת בראשי. מתי מסיים כל ילד, לאיזה חוג צריך להביא את מי ומתי. יודעת כי זוהי הבריחה שלי מהתמודדות עם השאלה המציקה שמתרוצצת בראשי "ומתי תתכנני כבר משהו עבורך?". 

אבל באותה מידה יודעת, כי בתקופה הקרובה, זו דרכי להישאר בצד החי של חיי ולא לדבוק בכאב ובצער. מחכה שרצונותי יבשילו ויעלו על גדותיהם מרוב צורך וכמיהה, ורק אז אדע כי נכונים ואמיתיים הם. עד לאותו הרגע, ממתינה, חיה על אוטומט. 

עם סיום סקירת יום המחר עוברת על הודעות בנייד. טקס אישי שפיתחתי לעצמי, תחליף זול לשיחת בן זוג שלא קיימת, תחליף לחיבוק שנסע לעולמו. יש שאפילו אשאיר את הטלוויזיה דולקת בכוונה, נהנית מרעש הרקע שעוזר להסוות את רעש מחשבותי ודמעותי שצורבות בנשמתי.

בבוקר אני עומדת ליד הקומקום ומחכה לקפה, שיעיר אותי סופית. כבר אחרי שלב הכריכים והקוקיות. מרימה עיני למשפט מתוך שיר שהצמדתי למקרר:

"ואור גדול עולה מתוך החושך,

מתגלה. מתגלה

הלילה יימלט מפני הבוקר 

העולה. העולה" (דני ניב)

וכמו בכל בוקר, בוחרת היום שוב להיות בצד המואר של חיי, וחיוך קטן עולה על שפתי, כי יודעת שלצד הכאב והצער, שמש חדשה עלתה היום והביאה עבורי הזדמנויות חדשות. אם רק ארצה.