אין כמו משפחה

איך להתחיל? מותה של אימי תפס אותי לא הכי מוכן, כלומר, ממש לא בטיימינג הנכון. רק לפני פחות משנה פוטרתי מעבודתי, וזה קרה בערך חצי שנה אחרי ש"הפרוייקט", לא אפרט לגביו, נמצא ע"י ועדת המנהלים כנדון לסגירה מטעמי "העדר מסד כלכלי בסבירות גבוהה". איך אמרו בבית הורי? הצרות באות בצרורות!

כשקמתי מה"שבעה", כשנעלמו המנחמים, שבלאו-הכי לא היו מי-יודע-מה רבים, עמדתי מול המראה הגדולה של רעיה, ומה ראיתי? לא את רעיה, כמובן, שחזרה לעבודה כבר אחרי יומיים. ראיתי איש צעיר, ארבעים ואחד בעוד חודש, מביט עלי במבט ללא תוחלת, חסר-אנרגיות, מנסה להבין את המצב החדש: אין אבא [מזמן], אין אמא [טרי], יש אח, זוהר, שאתו הוא לא מדבר, ולא עם משפחתו, מזה עשר שנים, וכמובן ישנה רעיה, יש שלשה ילדים, יש דירת ששה חדרים +מחסן +חניה + משכנתא אדירה...

ייאוש. דיכאון.

לקראת ערב, רעיה טרם שבה, מנחם צלצל להזכיר לי, שהאספה הכללית של האגודה למען החייל, שמנחם עומד [ויעמוד] בראשה, מתכנסת הערב, במתנ"ס, כשאחד הנושאים יהיה אישור קבלת חברים חדשים, שאני אחד מהם. זכרתי. קיוותי שהוא ישכח...

כמובן שהתקבלתי. כשכולם הסתערו על הכיבוד אני חמקתי לי בשקט למרפסת, ומשם צעדתי לי את חמשת הק"מ, עד לביתי. איך שהגעתי צלצל מנחם: "רק מזכיר כי בשישי, בארבע, אנחנו בטרמפיאדה, בכניסה לעיר, מסיעים חיילים עד הבית".

ביום שישי, הכנתי את מכוניתי ל"מבצע ההסעות", שלא יגיד איזה חייל, שלקחו אותו הביתה ברכב מג'וייף. בתא המטען מצאתי קלסר ישן ומאובק, נושא את לוגו העבודה ז"ל, ולא יכולתי שלא לקחת אותו לידי, ולעיין בו. התפרקדתי במושב הנהג, הפעלתי מיזוג ומוסיקה, לקחתי הרבה אויר, ופתחתי.

רק הקלסר היה של העבודה. התוכן היה אחר לחלוטין, וכנראה נאסף\תוייק\הוחבא ע"י רעיה. הוא הכיל את כל ההתכתבויות ביני לבין זוהר, אחי, כל השיח [או העדר השיח] מהרגע שסיימנו את שלב הדיבורים, הצעקות, הבכי, ההשמצות...ועברנו לשלב ההתכתבויות, תחילה בינינו ולבסוף בין עורכי-הדין שלנו.

רפרפתי בין המכתבים ובאופן אקראי עצרתי באחד. "...מרשי יטען כי מרשך הוסיף חטא על פשע, ולא זו בלבד, שבדרכים נלוזות, הועברו 15,000 דולרים ארה"ב, רכוש שצברו ההורים, לחשבון הבנק...".

הצילו!

המשכתי לדפדף עד שהגעתי לנייר מכתבים כחלחל, מוכר, מהבלוק של רעיה, שעמידה לרשותי. "...זוהר, אתה אחי ובשרי", כתבתי אז, "איך אתה גורר את שתי המשפחות שלנו לסיטואציה כזאת, כשהדבר הכי גרוע הוא מה שזה עושה לאבא ולאמא!...".

לא יכולתי יותר והעפתי את הקלסר בחזרה לתא המטען. כל האירועים, כולל ההלוויה והשבעה, רוקנו אותי, ייבשו את כל תוכי. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, הוא האשם! ידי לא הייתה במעל!...

ביום שישי, אחרי שבעה סבבים של הסעות, הייתי מותש לגמרי. הנסיעה בשעות האלה, בפקקים האין סופיים, במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש, הרגה אותי.

שבתי לצומת, אמרתי לכולם שהספיק לי, וכבר עמדתי לצאת לדרך, הביתה, כשחיילת הגיחה משומקום, ופנתה לתחנת ההסעה. השלט "הסעות חיילים" היה עדיין דבוק לשמשה, מה שגרם לה להקיש על חלוני ולשאול עד היכן אפשר לנסוע איתי. "לאן שתרצי" עניתי אוטומטית, וירדתי לעזור לה להכניס את הצ'ימידן לספסל האחורי.

ברמזור האדום הראשון הפניתי אליה את מבטי וראיתי שעיניה נעוצות בי, בלא נוע. המשכתי לנסוע, כשאני פוזל בזווית-העין לכיוונה. היא לא הסירה את מבטה ממני. "מה...מה המבט הזה?", שאלתי. תחילה לא ענתה ואז שאלה אם תוכל לקבל סיגריה. 

כשהגיעה למחצית הסיגריה, שאלה, כמעט בלחש, אם אני ממהר. "ממהר? לא...מה פתאום?...". 

"למה את שואלת?!".

מה שעבר לי בראש, למעשה בכל הגוף, אפשר להגיד, היה כמו החייאה. הדופק שלי הכה ברקות והפנים שלי, כך לפחות הרגשתי, רכזו את כל הדם מהגוף. המחשבון שבראשי זרק שאלות בקצב מכונת-ירייה, כגון: מה הולך לקרות?, מה אני עושה? איך אני מגיב? לאן היא גוררת אותי? איך זה יגמר?... וגם – מה אני צריך את זה?!

חנינו בחניון-בית-הספר התיכון, השומם בשעות אלו, כשעה, שנמשכה כמו נצח. היא הדליקה סיגריה מסיגריה, קצת נעצה בי מבטים, קצת בכתה, כששלחתי יד מלטפת ללחיה, היא נרתעה וכמעט נדבקה לדלת, אבל, בפעם האחרת, היא אחזה בכף ידי בשתי ידיה והצמידה אותה לפניה. שאלתי האם היא רוצה לדבר, לפרוק. שאלתי האם תרצה לעשות משהו אחר [ואני יודע היטב למה התכוונתי]. היה רגע שאמרה שיש לה הרבה מה לומר והיא פוחדת להתחיל. השבתי שלהיפך, כדאי לה לפתוח הכל איתי, כי אני זר, אני אובייקטיבי...אבל זה גרם לה לפרץ מחודש של דמעות.

בסופו של דבר, כשבמרבית הבתים כבר קידשו על היין, היא ביקשה שאסיע אותה למרכז העיר ומשם היא כבר תסתדר. למרות מחאותי, זה מה שקרה. כשעצרתי מול ההמבורגריה ההומה היא גחנה לעברי ונישקה אותי קלות בלחי. ונעלמה.

כעבור שבוע, כשירדתי למכוניתי, מצאתי מתחת למגב מעטפה, שלפחות מרחוק, לא דמתה לדו"ח חניה.

"שלום איש. זו אני, החיילת מיום שישי ההוא, בהסעה. זוכר אותי? אני מקווה שכן. אתה בטח שואל את עצמך, למה אני כותבת לך? אולי כי לא הודיתי לך, כמו שצריך, על ההסעה? אולי התאכזבתי שלא שלחת ידיים? ראיתי, שבשלב מסויים, אתה שוקל אם זה יהיה הצעד הבא, או אם זה מה שאני מחפשת. נכון או לא?

אז, איש, טוב שלא שלחת ידיים...טוב לא היה יוצא מזה, למרות שפעם כבר עשיתי את זה, עם נהג אנונימי, באחד מימי-הקריזה על המשפחה הדפוקה שלי. 

אז אני נופר. מכיר מישהי עם שם כזה? מכיר אותי? אני חוששת שלא. לא תכננתי להיכנס לאוטו שלך, אבל, כשנכנסתי, מיד ידעתי מי אתה, אלא שלא ידעתי מה לעשות עם זה. תנסה להבין אותי, את נופר, ילדה דפוקה, בת 19, שפתאום כל התיק הזה על הראש שלה.

אתה בטח עוד לא מבין ושואל את עצמך, איזה תיק...איזה נעליים...

אז, איש, מתנדב מצטיין למען החיילים, אני נופר, לאבא שלי קוראים זוהר, והוא האח הדפוק שלך. כן, אני האחיינית שלך, הבת של אחיך, הנכדה של אבא ואמא שלך!...שנכנסה אליך לאוטו ואתה לא הכרת אותה!...".  

חולון, ספטמבר 2019