להאכיל את השד

"את צריכה להאכיל אותי." קולו של האש יקד בעצלתיים. "דם טהור הפעם."

דוסאן הביטה בדממה בפנים החלולות שהשתקפו אליה מתוך הלהבות. הבעה ריקה ותובענית שגרמה לה בעבר הרבה אי נחת. שני החורים הכועסים התמקדו עליה מתוך הלהבה.

"הבטחת לשחרר אותי." היא אמרה לבסוף, מסרבת להתרגש מהאיום המשתמע. היא ידעה עם מי יש לה עסק.

"באמת?" החור שבפני הלהבה נמתח לכדי קו עקום, שנראה בעיניה של דוסאן בוודאות חיוך מרושע. "הבטחתי?" 

הבוהק של הלהבה התחזק, וריח הגחלים הלוחשות - ריח שרוף ומר - צרב את נחיריה, כאשר הלהבה דיברה אליה. היא שמעה את הגיחוך שבקולה, גיחוך מרושע וערמומי, והבינה שהצחוק על חשבונה. 

היא התרחקה מהלהבה ועשתה סיבוב בחדר הקטן. היא הלכה דרך ארון הספרים העתיק, והעבירה יד על המדפים המאובקים, בוחנת את הספרים העצובים בפניה הקודרים.

היא שלפה ספר עבה שדפיו היו לבנים מצוחצחים עם כריכת עור מהודרת ששוליה היו שזורים בפס כסף מנצנץ. היא העבירה עליו את ידה. 

"הבטחת." היא עצמה את עיניה ואמרה. היא ניסתה לעצור את הכעס שהשתולל בתוכה, אבל היא הבינה שהשד צודק בעניין. אין לה שום הוכחה. המילה של שד לעומת המילה שלה. ומי יאמין לה שהיא מדברת עם שד בלילות? 

היא הלכה אחורה באטיות, והארון החום, הארוך התגלה לפניה במלוא הדרו. מדפים על גבי מדפים שהיו באחריותה. היא המשיכה ללטף את הספר האדום בהיסח הדעת, אבל כבר לא נתנה דעתה לדבר מלבד הכאב שחשה, כשראתה את כל הסבל שהיא הייתה אחראית לו.

היא פלטה נחרת צחוק עצובה. "ומה תעשה לי אם אני אעזוב?" אמרה בקול נואש. "תהרוג אותי? אתה באמת חושב שאכפת לי?"

לרגע נשמעו רק הגחלים הלוחשות וקול פיצפוץ העצים בתנור.

"לא אהרוג אותך." הלהבה אמרה לבסוף בקול פשוט, אך מלא חיבה מזויפת שדוסאן היטיבה להכיר. "אבל הפעם אני מציע לך הצעה אחרת."

דוסאן חשקה שיניים בחוסר שקט, הספר קפא באצבעותיה כאילו חוללה סערה דרך הידיים, והיא נזכרה באחיה. אחיה שתמיד היה אמיץ יותר ממנה. והוא היה אומר לה שתפסיק לרחם על עצמה. שתזקוף ראש ותהיה אסרטיבית. אבל מה הוא היה אומר אם היה יודע שמכרה את נשמתה לשד? 

היא הרימה את סנטרה ולא גרעה מבט מהפנים השטניות. "ולמה לי להאמין לך הפעם? למה שהפעם זה יהיה שונה?"

"כי הפעם אני מציע לך הצעה אחרת." האש לחשה לעברה חלש כך כך שדוסאן תהתה באימה אם השד מצליח להחדיר לה קולות למחשבה. "נשמה תמורת נשמה." וריצדה בשלווה במקום מושבה בפיר של הקמין. 

היא ניסתה לשוות מראה אדיש לפניה. אבל היא חשבה על אחיה וכעסה על עצמה. טורגיל היה מתחמק. הוא היה מעדיף למות ולא להקשיב לשד.  אבל היא נותרה נטועה במקום, פיה קמוץ ורועד. 

"הו, אני רואה שאת מעוניינת." הלהבה נמתחה באטיות ברחבי החדר, כמו עשן סמיך, מתענגת על התחושה כמו אדם שמתמתח אחרי שעות ישיבה מרובות. האש חוללה ברחבי החדר באניצים אדומים, עד שהפרצוף החלול נעצר הישר מול פניה הנוקשים של דוסאן. החום המכושף היה בלתי נסבל עבורה. דוסאן הסתובבה במקום והפנתה אל השד את גבה מתוך אינסטינקט. היא נזכרה מאוחר מדי שהשד יכול להרוג אותה כאילו הייתה לא יותר מתפוח אדמה במדורה. אבל הלהבה שמרה על קור רוח שרק הגביר את פחדה של דוסאן. "את יודעת למה אני מתכוון, נכון?" אמר בקול שכולו עשן. "אני אחזיר לך את טורגיל ואת תתני לי את סעודתי האחרונה, הנשמה הטהורה ביותר על פני כדור הארץ. הארוחה שתשביע את תאבוני המשתולל לאלף השנים הבאות."

צמרמורת הזדחלה במעלה עמוד השדרה שלה, וידיה נרפו לצדי גופה. אפילו שהייתה רחוקה רק צעד אחד מהפנים הרושפות ניצוצות אדומים, פנים שלא יהססו להרוג אותה ברגע שתפסיק לציית להם,  היא כבר לא הרגישה את החום על עורה, וצינה סגרה עליה כשחמקה דרך הדלת במהירות, בפרץ אומץ אחרון שהצליחה לאזור. קולה הערטילאי של הלהבה בעקבותיה: "אלף שנים של שקט, אלף שנים ללא מוות."

היא חזרה הביתה באותו הלילה מותשת ומפוחדת. היא שלחה את פריל העוזרת שלה, נערה חיוורת קטנה שנראתה כמו רוח רפאים, לקנות לה שני בקבוקים של וויסקי במכולת.  כשהעוזרת ניגשה אליה על קצות האצבעות כמו שפן סלע מפוחד ועל פניה אותה ההבעה החוששת כתמיד, היא לא יכלה שלא להיזכר באחיה. היא נקפה לזכותו (או לחובתו, תלוי כמה הבחורה עיצבנה אותה באותו היום) את העובדה שפריל עובדת אצלם. הזיכרון הותיר בה טעם מר ומעופש. עוד סיבה לאלכוהול. אבל היא כבר נזכרה. היא נזכרה בתקופה היפה שהם גרו בבית קטן, רק הוא והיא בני שמונה עשרה, והתקיימו בצנעה מעבודות ההוראה של אחיה, שלימד בבתי ספר מקומיים תמורת גרושים. פריל הייתה נערה בקושי בת ארבע עשרה, וכבר חשבה שיהיה זה רעיון טוב לתחוב את אפה למקומת שאסור לה אפילו להכניס את הזרת אליהם. דוסאן תפסה אותה על חם כשעקבה אחריה וגנבה ממנה כסף מכיסי המכנס. מבחינתה, היה ראוי להשליך אותה לכלא (היא עדיין לא התעסקה עם השד באותה התקופה, אחרת הייתה מאכילה אותו בשמחה בציפלון ההיא), אבל אחיה שנראה כאילו חץ חורר את לבו מרוב עצב ודאגה כשההיא מיררה בבכי ואמרה שאין לאחיה הקטנים מה לאכול, התעקש להשאיר אותה כעוזרת. והיום, פריל היא הדבר היחיד שהזכיר לדוסאן את אחיה. טוב, היא והוויסקי. 

"איזה וויסקי, גברתי?" שאלה הנערה בהססנות, כאילו מפחדת להכעיס אותה.

"הכי יקר שתמצאי." דוסאן אמרה מבלי לטרוח להעיף מבט."אני אצטרך כל טיפת מוטיבציה מזורגגת הלילה." וזה היה נכון. עבודות שטניות דרשו משקאות שטניים.

הנערה הביטה בה לרגע בעיניים פעורות, כאילו מתלבטת אם להגיד לה משהו על השתייה המוגזמת שלה, או על קלות הראש שבה היא נוהגת בכל הקשור לאלכוהול, אבל לבסוף השפילה את ראשה ומיהרה לצאת מהחדר, לפני שדוסאן תחליט שהיא רוצה עוד אלכוהול. 

כעת, דוסאן הייתה רכונה מעל הספר האדום. דפיו הלבנים המבריקים כאילו נצצו לעברה כשעילעלה בו. היא קראה וקראה. וככל שהעמיקה בקריאה, תמונתו של אחיה התבהרה במוחה. היא יכלה לראות את זקנו הזהוב שהשתלט על מחצית מפניו, ואת עיניו המחויכות ואת גלימת המורה בצבע הכחול העמוק שתמיד הזכירו לה שמי ערב צלולים.  

העוזרת חזרה עם בקבוקי הוויסקי תוך פחות מחצי שעה, ודוסאן שתתה ישר מהבקבוק. בשעה הבאה, היא סיימה כבר חצי ממנו, והצטנפה עמוק בכיסא כשראשה העמיק בהזיות. פניו של אחיה התממשו מולה כדמות רפאים חצי שקופה ודיברו אליה בקול הבס המתנגן שלו. הוא אמר לה שהיא צריכה להפסיק לשתות, אחרת היא תהרוג את עצמה. ואז מצחו התקמט במבט רציני כשהוסיף: "אם ההתעסקות עם השד לא תהרוג אותך קודם."  אבל דוסאן הייתה חסרת שקט ושיכורה ולא הקשיבה. היא ניגשה ישר אל העיקר:

"הוא רוצה להחזיר אותך, טורגיל." היא התלהבה, עיניה לחות מדמעות ולחייה אדומות מאלכוהול. "וכל מה שהוא רוצה זו נשמה אחת." 

מובן שדוסאן לא אמרה לו איזו נשמה הוא רוצה. הנשמה הטהורה ביותר. ומדוע שתאמר לו אם זה יגרום לו לשלול את הרעיון על הסף?

אבל אחיה שהכיר אותה טוב כל כך, קרא את מחשבותיה. הוא הביט בה בעיניים מצומצמות, כואבות ומלאות ייאוש שהכאיבו לליבה, ואמר באטיות: "ספרי לי מה העניין, דוסאן."  ואז הוסיף בחיוך, פניו מציצות אליה מתוך דפי חייו: "אני כבר מת, את לא צריכה להסתיר ממני כלום." והוא לא דיבר על האלכוהול. הפעם.

דוסאן נאנחה. היא לא תיכננה לספר לו, אבל שוב, היא הייתה שיכורה ולא שלטה על פיה, וממלא אחיה האמיתי מת ובכל מקרה, היא תעשה בסופו של דבר את מה שהיא רוצה, ושניהם ידעו זאת. אז היא סיפרה לו. אחיה כמובן שלל את הרעיון בתוקף. אבל היא החלה לפחד כשראתה אותו מרים את הקול כמו שלא ראתה אותו עושה בחייו (וגם לא במותו), וסגרה את הספר המכושף בחבטה, כשכבר לא יכלה לשאת בכך.

לאחר מכן, היא יצאה אל הרחוב, מהדסת ברגליה השיכורות שהרגישו במצבה הנוכחי כמו קביים, ועיניה כבדות ורדומות מרוב שתייה. אבל היא המשיכה ללכת בין שתי שורות מסודרות של אוהלים צבעוניים שנמשכו עד האופק. מצדיה הפנסים החשמליים הזולים הטילו שלוליות אור חיוורות על העפר החום. היא פנתה ברחוב אל עבר מבנה האבן הגמלוני. האור נשפך על האבן האפורה וחשף את המשטח המצולק, העתיק, שהשמש והרוח הותירו עליו את חותמם. 

היא התקרבה וראתה בכל קומה, דרך החלונות העצומים, את מבוך הספרים האינסופי. היכל התהילה של המוות. שורות צפופות של ארונות חומים ובהם דחוסים הספרים, חלקם חדשים ונוצצים וחלקם מצהיבים ומתפוררים, כמו שדוחסים בגדים לתיק. דוסאן הרגישה את כוחה אוזל ממנה והיא החווירה כמו גופה. 

אפילו ממרחק כזה היא יכלה להרגיש את החיים שנגזלו על ידי השד. אבל נורא מזה, היא הרגישה את הכוח שלו. את החמדנות של תאבונו. הרעב שאינו נגמר. כמו באר ללא תחתית. לא משנה כמה אנשים היא תשליך פנימה, הבאר לא תתמלא. הרעב לא ישכך. המדפים ימשיכו לינוק ברעבתנות את נשמות המתים בדמות הספרים הארורים.

אבל היא חששה שיגיע היום שבו היא תהיה המאכל הבא שלו, כשכבר לא יהיה את מי לאכול, או כשנשמתה של דוסאן תיחרך לאפר מרוב מעשי הרשע שלה. היא בהחלט חששה. אבל אחרי השבוע הזה, גם אם נותר שביב של אותו חשש, הוא היה חסר כל חשיבות. 

היא נכנסה דרך הדלת הכבדה החרוטה בצורות עדינות ומרשימות, מעשה ידי אומן. מצחיק שדווקא ברגע מכריע כזה היא שמה לב לפרטים הקטנים הללו, כשהיא שיכורה מתה. אבל בפעם הראשונה בחייה היא הקדישה מספיק תשומת לב כדי להתפעם מהיופי שבמקום. או שעיניה הצטללו מהאדרנלין שדלק בגופה, או שהיא כבר הייתה שיכורה כל כך שכבר לא שמה לב להיותה שיכורה, אבל לפתע הבחינה בכך שאולם הכניסה תוכנן בהקפדה. רחב דיו כדי לקבל את פני אורחיו בכבוד, אבל לא מספיק כדי שיהיה המוני וצפוף מקהל. נברשות מתכתיות גדולות השתלשלו מהתקרה והטילו אור קודר. הן נראו בעיני דוסאן כמו שני גרזנים עצומים המונפים מעל ראשה. יאה למהות של המקום, ובהחלט התחושה שהמעצבים רצו להשיג, הבינה בעגמומיות. 

ואז היא שמה לב שמבטה נעול עליהן והלסת שלה נוקשית כאילו בלעה אבן גדולה. היא ניערה את ראשה והכריחה את עצמה להתקדם. היא המשיכה לעבר מסדרון קצר, ובו שתי דלתות. אחת ימינה ואחת שמאלה. 

היא פנתה שמאלה ונשמה נשימה עמוקה אחרונה. 

גל של חום תקף אותה כשחצתה את הדלת וסגרה אותה אחריה. ככל שהתקרבה, הריח העמוק, המעושן, של הגחלים, נעשה סמיך יותר באפה והאפיל את המחשבות שהשתייה לא הצליחה להרוס. היא העלתה את האפשרות לברוח. פשוט לקחת את הרגליים ולהתחפף משם. היא תיקח איתה את פריל, העוזרת שלה, ואת הספר של אחייה, אולי אפילו תצליח לסחוב עוד כמה ספרים מבלי שהשד ישים לב. ואז היא תשחד איזה עגלון בחמישים באספים שייקח אותה הרחק הרחק מכאן. היא תתחיל חיים חדשים. תכפר על החיים הקודמים והמסואבים שלה. היא יכולה לעשות זאת. 

אבל אז היא נזכרה באחיה, וליבה התכווץ מכאב צורב, כמו סטייק על הגריל. 'נשמה בעד נשמה.' אלו היו המילים של השד. היא לא יכולה לעשות זאת לאחיה. 

וכעת השד הביט בה באותו גיחוך מרושע כמו בשבוע שעבר. והיא לא בטוחה אם זה מהאלכוהול או לא, אבל היא הרגישה כאילו כבר חוותה את הרגע הזה, בזמן אחר, במציאות אחרת, והיא ידעה שהיא בוחרת נכון.

"נו," הגחלים התקרבו אליה בחמדנות, והחורים החלולים של העניים הופנו אליה בעניין. "החלטת, ילדתי?"

"כן," דוסאן בקושי הצליחה להוציא את המילים מפיה. "אתה רוצה את הנשמה הטהורה ביותר." היא קרסה על כורסת עור רכה ושקעה בתוכה, מותשת, שיכורה, אחוזת קדחת. "קח אותה." ושמטה את ידיה לצדדים בכניעה. 

"את נותנת לי את עצמך?" האש שאלה בתדהמה. אפילו השד ידע שהבחירה שלה הזויה. ממש כמו אח שלה. אבל היא לא יכולה לשקר לעצמה יותר.

"אתה יודע," אמרה לבסוף, עיניה מעורפלות משתייה.  "לקח לי זמן להבין. כל הזמן שאלתי את עצמי: את מי הוא רוצה? מי כבר כל כך טהור בעולם הדפוק הזה?" האש התרחקה ממנה לפתע, והלהבות התמתנו בהקשבה דרוכה. "ואז הבנתי מה זה טהור בשבילך. טהור בשביל יצור נאלח כמוך (וכמה זמן לקח לי להבין, זה מצחיק נכון?) זה בכלל לא טהור. אם הייתי הורגת עבורך יצור באמת טהור, אז הוא דווקא, באופן אירוני, היה משחית אותך. כי אז הוא היה הופך אותך לטהור יותר, ואת זה אתה חלילה לא רוצה."

האש שלחה אליה אותו חיוך לגלגני. השתררה דממה. דוסאן תפסה את מצחה בידה כשכאב הראש העמיק בתוכה, כמו תולעת שמתחפרת בתפוח. "את טועה." השד אמר לבסוף. "היה יצור טהור אחד שנתת לי. שהרס אותי מבפנים כל השנים האלה."

היא המשיכה להביט ברצפה בכאב מתגבר. אחרי שבוע שלם של שתייה והרהורים, היא כבר ידעה את התשובה בעצמה. 

"טורגיל." היא אמרה, ואז עלתה בה מחשבה אחרונה: זהו. היא כיפרה על פשעה הגדול ביותר. היא חייכה כשהאש זינקה עליה וכירסמה את נשמתה.