סיפור של קיץ

קיץ. קיץ הסתער על הקיבוץ כשהוא נושב מהתופת הרותחת לשונות של אש לכל עבר, מחמם לנו את המוח ומשגר את הילדים לברכת השחייה ולים. האוויר נמלא ריח של חופש וגלים וחול ושחפים. כל שנה אומר נתן המציל שצריך לעשות משהו עם החום הזה. אך שום דבר לא מזיז לקיץ הזה, שהוא מתגלגל ככה, כל שנה, במין עצלות לאה ובלתי ניתנת לעצירה על ידי כל הדברים הקטנים האלה, מעשי ידינו הבזויים. 

כל קיץ היה רוברט מבקש מחדש את נפשו למות.

רוברט היה נוטע מופלא. מדריכי- מטעים מכל רחבי הארץ היו עולים אליו לרגל וממתינים שעות עד שהיה נעתר לתחנוניהם ונותן להם להתבונן רק חמש דקות בעצים שטיפח במטעי הקיבוץ. על גילוי סודות מהמטע שלו לא היה על מה לדבר. רוברט לא היה פוצה פה ומצפצף להסגיר את סודות המטע, אפילו היו נחקר בשב"כ בעינויים קשים.

ליד ביתו הקטן שבקצה שכונת הוותיקים הקים רוברט, לאחר יום העבודה המפרך במטע, בעשר אצבעות קשות ומיובלות ובזמן המועט שנותר לו בערב, גן קטן ומטופח. 

היה זה גן שהילך קסם על ילדי הקבוץ. 

כאשר הגיעה העונה והפירות בגן של רוברט הבשילו, לא היו ילדי הקיבוץ עומדים בפיתוי והם היו פושטים עם רדת הערב על הגן ובוזזים את פירותיו של רוברט. אבל יותר מכל הפירות שבגנו חמדו את שזיפיו. וזאת יש לדעת, באמצע הגן עמד לו עץ שזיפים מרהיב. פירותיו החמצמצים מתוקים של העץ הטריפו את דעתם של הציפורים והילדים, ואלה היו מתחרים באלה מי יגיע לפרי ראשון. 

רוברט היה משתגע כל קיץ מחדש. כשהגיעה העונה היה אורב בזעם כבוש לציפורים ולילדים. וכשהיה לוכד מי מהם בידו הקשה והמיובלת היה חובט בהם בעוצמה רבה ומכלה בהם את זעמו. 

כל קיץ, בהגיע העונה, יכולת לראות את הילדים מתגנבים בלב הולם, חומקים מבעד לפרצה הקטנה, שהכינו בעמל רב ובאין רואים באביב, מתקרבים אל העץ בעיניים מתרוצצות לכל עבר לראות אם רוברט מגיח מעבר לפינה בזרוע נטויה. משהיו מגיעים אל העץ הנכסף עמדו לידו רגע כשצלעותיהם עולות ויורדות בנשימות מבוהלות, ובמהירות קטפו שניים או שלושה שזיפים ונמלטו מהגן כל עוד רוחם בם. 

הקיץ של שנת 1976 ייחרת בדברי ימי הקיבוץ, אלה הדברים הנרשמים בדקדקנות ובנאמנות רבת שנים בארכיון של יצחק עדר, כקיץ שבו התחוללה תפנית גדולה במתח שעמד במשולש הזה שבין עץ השזיפים, רוברט וילדי הקבוץ. 

באחד הערבים, לאחר שחזר מר נפש וזועם ממארב לא מוצלח לילדי הקבוץ, נשבע רוברט לאסתי אשתו ש"השנה אם הם גומרים לי על השזיפים אני כורת את העץ ודי". 

אסתי הפצירה בו להירגע והזכירה לו שהרופא אמר לו שאסור לו להתרגז יותר מדי בגלל הלב. 

אך רוברט ניראה נחוש מתמיד. באותו לילה כאשר קיפל את בגדי המטע הכחולים על הכיסא שליד מיטתו, כדי שבבוקר עם עלות השחר יוכל לגשש בידו ולמשוך אותם אליו בלאות להתלבש לאט ולצאת אל הקרירות הנעימה של הבוקר החדש שעתיד לעלות, נשבע לעצמו שוב שהשנה לא ייתן להם לגעת בפרי למנוולים הקטנים. 

עבר שבוע די שקט. 

הילדים לא פקדו את השזיפים וגם הציפורים כמעט ולא הגיעו. כנראה פרחו להם כולם לגינות אחרות שבהן היו בעלי הגן פחות נחושים ובעלי יד קלה מזו של רוברט. 

בשבוע הזה גם הבשילו השזיפים בגנו של רוברט ולבשו את הגוון הזה של שזיפים שגורם להם להראות כמו הפרי שהטריף את דעתו של אדם הראשון בגן עדן. גוון שהעיד עליהם שהגיע זמנם להיקטף. 

בשבת בערב אמר רוברט לאסתי ש"מחר, אם ירצה השם, אני קוטף את השזיפים" ואפילו צחק צחוק קטן שנגע בקמטים הנוקשים שחרצו את פניו הקשים ואסתי נמסה מאהבתה רבת השנים אליו.

למחרת כשיצא את ביתו היה רוברט שמח מתמיד. היום חלף לו במהירות ובלי תקלות. רוברט היה ידידותי מתמיד אל עובדי המטע, ואלה הופתעו לשמוע את רוברט שר לעצמו בקול גדול "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה היום הזה"...כאשר הלך לסגור את השיבר הגדול, זה שלאף אחד אחר אסור היה לגעת בו מלבד רוברט, וקולו הלך והתרחק הלך ונחלש, עד שפתאום עלה בהתלהבות גדולה בסיום "...ונדליקה שוב, שוב את האדמה, בשלהבת ירוקה". 

לעת ערב, כאשר עלה על העגלה והטרקטור כמו המריא בדרך חזרה מהמטע לקיבוץ, שר רוברט וכל עובדי המטע שרו איתו בהתלהבות גדולה. לכולם הייתה תחושה שזהו רגע נדיר, וכל מי שלקח בו חלק התחנן בליבו שהרגע הזה יימשך לנצח. אבל נצח לוקח בחייו של אדם רגעים ספורים, ותוך רבע שעה דומם גדי, שהשתחרר לפני חודש מהצבא, את הטרקטור בחנייה וכולם התפזרו לכל עבר. 

רוברט הלך בצעדים איטיים כשהוא מושך את הזמן עד לבית כדי שיוכל לדמיין לעצמו בלכתו לשם איך הוא מגיע אל העץ ולאט לאט ובהנאה עצומה הוא קוטף את השזיפים ומניח אותם אחד אחרי השני בתוך הדלי. בעיני רוחו ראה איך הם נחים שם אחד ליד השני וכמו צוחקים אליו. בינתיים כבר הגיע לשער הגן, פתח את השער והתקדם אל העץ. כאשר עקף את שיחי הוורדים הגדולים שעמדו בין השער לעץ השזיפים חשכו עיניו, העץ היה עירום ונקי משזיפים, אפילו אחד קטן לא נותר בו ליתום, לאלמנה ולגר. 

זעם גדול אחז ברוברט והוא רץ אל המחסן הוציא את הגרזן הגדול ובמכות חזקות ובכעס גדול החל לכרות את העץ. המכות הראשונות החרידו את הציפורים שכבר החלו להתמקם על ענפיו לקראת שנת הלילה והן המריאו משם במשק כנפיים גדול ומחריש אוזניים. רוברט המשיך להכות בעץ כשהדם הולם ברקותיו ומפיו נפלטות קללות בכל ארבע השפות שהכיר. לבסוף התעייף והגרזן צנח מידו. במקום בו עמד העץ נותרה ערימה גדולה של ענפים מרוסקים, נסרים חומים, שבבים והמון עלים היו מפוזרים לכל עבר. המקום ניראה כמו שדה קטל. רוברט השליך את הגרזן לעבר המחסן ונכנס הביתה כשהוא מתייפח מזעם. 

על המקרר מול הדלת בתוך קערה גדולה ויפה היו מונחים כל השזיפים מהעץ. 

מהמקלחת עלה צוהל קולה של אסתי- "רוברט, עשיתי לך הפתעה! היום אחר הצוהריים קטפתי את כל השזיפים להקדים את הילדים שיתגנבו בערב"... רוברט גנח כאילו נקרע משהו בחזהו. הלך בצעדים כבדים לחדר השינה ונפל על המיטה כפי שהוא בבגדי העבודה המלוכלכים ובנעליים מלאות בבוץ שנשר בגושים גדולים ושחורים על הסדין הלבן והצח כשלג.

נכתב על-ידי
דודו פלמה
הדף נקרא 127 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי