שירת התיקנים

במשך כמה ימים אחרי הריסוס, חצר הבניין, שביל הגישה והלובי, היו מכוסים בגוויות של מאות אם לא אלפי תיקנים מתים, רובם על הגב. היות והמנקה של הבניין מגיע רק פעם בשבוע, נשארו הגוויות מונחות שם, מתייבשות בחום הקיץ. משבי רוח רמים העיפו חלק מהם לבניינים הסמוכים, אולם מחסור לא הורגש, ג'וקים המשיכו לצאת החוצה מהביוב והמקלט בניסיון להימלט מהגז המרעיל שרוסס שם, רק על מנת להגיע לאוויר הנקי ולמות שם על גבם.

המדביר התחייב לתוצאות: "זה יעשה את העבודה, החומר הזה הוא חזק במיוחד, הם רועדים ממנו, מפחדים, יש רחובות בעיר שהג'וקים שומעים שאני עומד להגיע ופשוט קמים והולכים, לא מחכים שאני ארסס, הם מבינים שלא כדאי להם להתעסק איתי". הוא צדק, חומרי ההדברה בהם השתמש היו מצוינים וחיסלו חרקים מהר, ביעילות, משאירים בנינים שלמים נטולי חרקים מכל סוג שהוא. הם (חומרי ההדברה) לא הבדילו בין ג'וק לנמלה, בין זבוב לחיפושית, יתוש או חרגול, מבחינתם כולם חרקים וכולם צריכים למות. 

אמנון, הפנסיונר שגר בדירה שש, לקח על עצמו להיות האחראי מטעם ועד הבית על הריסוס. הוא הביא את המדביר הזה אחרי ששמע מבת אחותו שמתגוררת בכלל בעיר אחרת שהם היו מאוד מרוצים. "אנחנו מאוד מרוצים" היא אמרה לו, "הוא בא, ריסס, הלך, ומאז אין לנו ג'וקים, אפילו החומייני הקטנים שעפים לנו לתוך הדירות מהשדה הסמוך לא באים יותר. מה שכן, מאז יש איזה צליל של זמזום, או המהום נמוך כזה שמלווה אותנו, צריך שיהיה שקט בשביל לשמוע אותו, אבל הוא בהחלט שם". אמנון החליט שזמזום או המהום לא נשמעים לו כבעיה חמורה מספיק והזמין את המדביר. 

ההנחיות היו כשל מבצע צבאי. בשמונה אפס אפס כל הדיירים וחיות המחמד שלהם (כולל הדגים שנמצאים באקווריום הגדול בדירה שתיים ) יוצאים מהבניין, בשמונה ועשק דקות נכנס המדביר לקומה העליונה, שם הוא מתחיל ומשם הוא מפלס את דרכו עד למרתף, למקלט, בתשע ועשר דקות הוא יוצא מדלת הבניין ומרסס את החצר. באחת עשרה אפס אפס יכולים הדיירים לחזור לבניין. המדביר התעקש על הוצאת כל חיות המחמד, דאג לקפה ועוגיות על המדרכה בצד השני של הרחוב והחתים את כל הדיירים על הסכם שמסיר ממנו כל אחריות אם מישהו מהם לא יעמוד בלוח הזמנים, ואכן כמה דקות לפני שמונה לא היה איש בבניין יותר, ואף אחד לא ניסה להיכנס לפני אחת עשרה ועשרה, רק על מנת להיות על הצד הבטוח. 

אחרי כמה ימים, המנקה הקבוע של הבניין הגיע סוף סוף וניקה את הגוויות. באותו הערב שמע אמנון לראשונה את הזמזום, או ההמהום, או מה שזה לא יהיה. בניסיון לברר אם עוד דיירים שומעים את זה הסתבר שבכל דירה הצליל הזה נשמע בזמנים שונים. הוא התקשר למדביר לשאול אותו אם התופעה ידועה הלו, המדביר אמר שלא. זאת הייתה הפעם האחרונה בה דברו, ניסיונות נוספים ליצור עמו קשר עלו בתוהו ובהודעה קולית ש"קו זה מנותק". 

מספר חודשים חלפו וכולם התרגלו כבר לסאונד החדש של הבניין. העובדה שהקיץ חלף מבלי שהיו חרקים בבניין שימחה את כולם. הם הרגישו שהמהום או זמזום כזה או אחר, הוא מחיר קטן לשלם בעבור השקט הנפשי שיש להם עכשיו. השלווה התפוגגה באחת השבתות כשנמסר על התמוטטות של בניין בעיר סמוכה. למרבה המזל לא היו נפגעים אך הבניין בן שש קומות, קרס אל תוך עצמו, ממש כאילו מישהו ערך לו פיצוץ מבוקר. כל חלקי הבניין נפלו אל מרכז המגרש עליו עמד, שום דבר לא הגיע אפילו למדרכה הסמוכה. זאת הייתה רק ההתחלה, בחודשים הבאים קרסו כך בנינים רבים, תמיד באותו האופן, תמיד ללא נפגעים. מהנדסים וקבלנים הועמדו לדין באשמת רשלנות אולם אף אחד לא הצליח להוכיח את זה. נעשה ניסיון לחפש מה הקשר בין כל ההתמוטטויות אבל גם זה לא עלה יפה.

באחד הימים קיבל אמנון טלפון מבת אחותו.  גם הבניין שלה קרס. היא הייתה האחרונה שיצאה מהבניין באותו הבוקר: "זה היה כאילו הבניין מחכה שאני אצא כבר החוצה, ברגע שהייתי מתחת לכיפת השמים הוא החל להתמוטט, בנס לא נפגעתי ולא קרה לי כלום" אמרה כשהיא מזועזעת כולה מהאירוע. תחושה מוזרה החלה לקנן בליבו של אמנון אבל הוא לא ידע להסביר אותה לעצמו. 

ביום הראשון ללימודים בשנת הלימודים החדשה נדם הבניין. הזמזום, או ההמהום נעלם. כל תושבי הבניין יצאו באותו בוקר מהמקום, מי לעבודתו, מי ללוות את הילדים לבתי הספר והגנים, ואמנון, הפנסיונר, לאסוף את התרופות שלו מבית המרקחת הסמוך. בצאתו חשב אמנון שייתכן ושכח משהו בבית ופנה לחזור על עקבותיו, אך הוא לא הספיק והמרפסת של קומה ראשונה חלפה סנטימטרים בודדים מפניו בדרכה למטה. כששקע האבק הבחין אמנון בשורות ארוכות של תיקנים המזדחלות לכיוון הביוב, ספק מזמזמות, ספק מהמהמות, נשמע היה לו שהתיקנים שרים שיר ניצחון.