ארזת לבד?

רגב שמע את הקול פונה אליו, אך לא הספיק למקד את מבטו ולקרוא את תג השם שעל גבי המדים הכחולים של הבחורה הצעירה. אך היא המשיכה לירות עליו את מטר השאלות הקבועות. הוא אימץ את עיניו: מיטל.

  "לא, לא נתנו לי דבר להעביר. כן, המזוודה היתה איתי מהרגע שנארזה" הוא ענה אוטומטית. 

  מעניין אם היא שמה לב כי על השאלה הראשונה לא עניתי לה כלל הוא חשב בשעה שחיכה שתסיים לחקור את הדרכון שלו. הוא לא היה מסוגל לדבר יותר. 

  רק הבוקר ארז את שתיים עשרה שנות נישואיו לשתי מזוודות גדולות ועזב את הבית בו אהב, חשק, גידל וטיפח ביחד עם נגה את ילדיהם. הבית בו קיווה לרקוח למשפחתו את הלימונדה המפורסמת שלו שנה אחר שנה מעץ הלימון ששתלו הוא ונגה ביום שנולד בנם הבכור. כן, הוא ארז לבד באותו בוקר.

  הבית היה שקט כל כך. אפילו פריצי, החתולה שמצאו קפואה ליד הדלת לפני שנתיים בחורף הקר ההוא, שמרה על מרחק בטוח ממנו ולא ניסתה לזכות באהבתו. רגב הביט על הבגדים הנערמים, על ערמות הספרים, ליטף את הדיסקים וניסה להחליט מה עדיין לגמרי שלו וראוי שייקח איתו כדי להתחיל את המשך חייו. הוא הביט על התמונות, הרהיטים, אלבומי הילדות של ילדיו, המגנטים שעל המקרר וברכות ימי ההולדת שעוד התנוססו שם. כן, הוא ידע שאין מנוס, הוא דחה את הרגע הזה כבר מספיק. כבר לא היתה אהבה בבית הזה והוא נשבע לעצמו מזמן שיאהב באמת. אבל מכל פינה ומכל מגרה חייכו אליו בחיוך מריר זיכרונותיו הבוגרים, ההבטחות והתקוות שקיפלו לתוכם בשנים האחרונות. והוא החזיר להם מבט כאומר בלי מילים: אהבה, רק באהבה.

  פניהם של שלושת ילדיו עמדו לנגד עיניו כל העת. נגה והוא קבעו שיכנסו ישיבה משפחתית בשבת האחרונה, מיד כשהבכור ישוב ממשחק הכדורגל. שניהם ידעו שהילדים מבינים שמשהו קורה, אך עדיין לא מצאו את הכוחות לענות על שאלותיהם האקראיות במה מדובר.

  "אימא ואני" רגב פתח בשיחה לאחר שראה את עיניה המתחננות של נגה, "אימא ואני כבר הרבה זמן חושבים שכדאי-שאולי יהיה טוב יותר-שבטח עדיף לכולם אם-" רגב לא הצליח לסיים את המשפט, הגוש חנק אותו בגרון ואיים לפרוץ את סכר דמעותיו.  

  "החלטנו שאנחנו נפרדים" נגה השלימה את דבריו בלי לאבד את שיווי משקל קולה הצלול.

רגב הביט לתוך עיניה וראה שוב את אותו קרחון בעומק נשמתה. הוא ראה אותו כבר בעבר פעמים רבות. הוא הביט בו גדל ומתרחב מפעם לפעם. הוא לא הצליח להיזכר מתי הבחין בו לראשונה. אך את מידת ההפתעה עת הבחין בו לראשונה הוא זכר היטב. הוא הגיע מחויך ומבושם קלות מהמשרד, בדיוק הכריזו על קידומו לעמדת מנהל סניף חדש ושלוש כוסיות הקאווה ששתה נתנו את אותותיהן. כן, הוא ידע שהדבר יהיה כרוך בשינוי מגורים, אך העריך שהבית הגדול והשטחים הירוקים שסביבו יפצו על המרחק הגדול מהמשפחה ומהחברים של הילדים. רגב לא העריך שהמשבר הגדול ביותר יהיה של נגה. 

  "אני נחנקת!", היא הייתה מטיחה בו לפחות פעם בחודש. 

והוא מתוך ההרגל רב השנים שביניהם אפשר וצריך להפוך כל דבר לבדיחה, היה עונה מיד: "אבל מאמי, איך אפשר להיחנק מכל כך הרבה אוויר נקי?" והחווה בתנועה רחבה לעבר חלון המטבח הענק בו נשקפו שדות העמק מאופק עד אופק. 

  רגב היה אז מארגן את החיבוק המועך החזק ביותר שלו, ומנסה לגרש את עצבונה בדרכים המקובלות של קירבה ואינטימיות. 

   "אין דבר שסקס טוב לא יכול לתקן" הוא אמר לה בחיוך ומשך אותה אליו. היה זה אז כשהביט לתוך עיניה במבט החודר המפורסם שלו וראה עד כמה קר לה, לנגה, בעמקי נשמתה. הוא גירש את המחשבה המציקה וידע שאם רק ישתדל עוד טיפה היא תתמסר לו כמו תמיד. אך גם בפעם הבאה כשהתלוננה בפניו על המרחק מהעיר האהובה שלה, מהחנויות שאהבה, מקצב החיים האחר לא הצליח לחמם את נשמתה והיא הלכה והתקררה, הלכה והתרחקה. עד שנשבר והסכים שתיסע ל"זמן אישי" פעם בחודש. רק היא והעיר האהובה שלה בה קיווה שתתחמם ותחזור אליו מחייכת. 

  רגב הביט בטור הנוסעים המחייכים מהתרגשות בתור לדלפקי חברת התעופה. הוא הבין עתה שזאת בדיוק הייתה נקודת השבר. היה זה באחד מאותם הערבים החופשיים של נגה בו הכירה את סול. הוא היה אז תייר שהגיע לחופשה קצרה בתל-אביב. היא הזדמנה במקרה בדרכו. חיוכה המאפשר ומצב רוחו הבלתי מתחייב השתלבו האחד בשנייה באופן מדויק. רגב לא רצה לחשוב או להיזכר בתיאוריה של נגה את סול. הוא העביר משקל מרגל לרגל, מצטער שהסכים מלכתחילה שתיסע לתל-אביב ומאוחר יותר לספרד לחופשת חברות. רק עתה הוא הבין כי למעשה נסעה אליו. ורגב בשתיקת הסכמתו למעשה אישר לה להמשיך ולהתרחק ממנו.

  רגב זכר את פניהם ההמומים של הילדים לאחר שהסבירו להם כיצד יראו חייהם מעתה. נגה הפליגה בשבחי סביליה אליה הם יעברו לתקופת הקיץ "רק לניסיון, חמודים" היא אמרה, הוא שתק ולא אמר דבר על טפסי ההרשמה לבתי הספר בעיר שנגה כבר מילאה עבורם וידע כי ההחלטה שלה התקבלה כבר למעשה. 

    היה זה הבכור שהתמרד ראשון והצהיר בקולו המתבגר שאותו לא ייקחו בחשבון. "אני נשאר עם אבא!" הוא צעק והדף את הכיסא לאחור. רגב הרים את הכיסא ההפוך וניגש לחבק את הנער. 

"בוא נסכם כזה דבר, אני נוסע בשבוע הבא לראות את המקום. אם תהייה לי בעיה עם הבית או הסביבה בה אתם תהיו בקיץ, נשב ונדבר על זה שוב, טוב?" הוא לחש על ליבו של הילד.

רגב סקר במבט אחרון את הבית הגדול, הרים את המזוודות ונעל אחריו את הדלת. סופית.

  "טיסה נעימה, אדוני" אמרה לו מיטל כשסיימה להדביק את המדבקות הצהובות על גבי המזוודות והחזירה לו את הדרכון שלו.

  "תודה" הוא מלמל מבלי להביט בעיניה וכמעט בלחישה הוא הוסיף "כן, ארזתי לבד".