שם חסוי

היא ידעה שהוא מעולם לא אמר לה את שמו האמיתי. אולי זאת הסיבה שבגללה עצרה תמיד את אנחותיה בעונג הגדול ביניהם ולא קראה בשמו. 

הוא היה ונשאר חידה לא פתורה, פאזל בן אינסוף חלקים. והיא, כבר מזמן לא חיפשה תשובות. היא הבינה מה הוא מסוגל ורוצה לתת, כיבדה את הגבולות שהוא הציב לעצמו ולעולם ונתנה לעצמה את הזכות לבחור. לעיתים בחרה בו, לעיתים בה. 

ואיך שהוא בבוקר שלישי הזה, הקפה של ארומה היה טעים לה במיוחד. שיערה הפזור נח על כתפיה וגבה והיא הניחה לו לעטוף אותה בענן תלתלים רך. חופשיה. מחייכת. 

הרמקול הכריז מדי פעם את שם בעל ההזמנה הבאה אבל היא לא התייחסה. הבוקר הזה שייך רק לה. לפתע האוויר סביבה נטען. היא הרימה את מבטה לקראת הלגימה הבאה והבינה הכל. הוא אחז במגש וחייך. מבטו חורך את המטרים הבודדים עד אליה. היא ניסתה לזכור את סדר השמות שניסר את חלל האוויר רק לפני רגע, והבינה שגם הפעם תישאר חידתו לא פתורה. החלק האחרון עדיין חסר.