אני לא באמת אלוהים

לינה תקועה בפקק באיילון. השעה 11:45. היא עלתה על איילון בוולפסון ב-10:55, ורק עכשיו עברה את המגדלים של עזריאלי, דרך השלום. היא צריכה להגיע לכפר הירוק, ליום הורים. עוד רבע שעה מתחילה הפגישה שלה עם החונכת של ילי. אין סיכוי שתהייה שם בזמן. 

היא מתחילה לחפש את המספר של נטע החונכת, כשהודעה קופצת על המסך:

<לינה אזוביוס 98E, תקשורת מ- HUBעל>

<יש לך מסלול קצר ב-25 דקות, יציאה במחלף ארלוזורוב, דרך נמיר וכביש 2 עד גלילות>

היא מעיפה מבט מהיר סביב, היא תצטרך לתמרן את הרכב לנתיב הימני, ותוך שהיא חושבת שתפסה את עינו של הנהג ברכב מימינה, היא מתחילה להטות את ההגה. אבל אז מתחיל מבול של צפירות, ולרגע היא נשארת חסרת החלטה, עד שהיא מתעשתת וממשיכה ימינה, על אפם ועל חמתם. שיצפרו. 

לינה יודעת ש HUBעל לא צופים בה באופן אישי. היא יודעת שההצעה לשנות מסלול היא תוצא של אלגוריתם חישוב שמוזן בכל נתוני הנסיעה (מוצא ויעד) של כל מי שמחובר למערכת. "אין השגחה פרטית" הוא אחד היסודות הראשונים שמשננים בבית-הספר וכמובן שכבוגרת וכחוקרת (לשעבר) במחלקה לחקר המקורות היא גם מבינה פחות או יותר איך HUBעל מפיק את ההמלצות שלו בתחום התחבורה. אבל היא גם קצת מצפה שאלוהיםAI שהמליץ לה לשנות מסלול רגע לפני היציאה לארלוזורוב יעזור לה לממש את ההמלצה. 

בכל אופן עכשיו היא כבר ביציאה ואחרי שהשתלבה בהצלחה בתנועה, היא חוזרת למסך כדי להודיע לנטע החונכת שהיא מאחרת. התנועה עדיין צפופה אבל היא מתקדמת במהירות של כמעט 40 קמ"ש, אם לא יהיו עיכובים נוספים היא תהייה שם עד 12:20 או וחצי לכל היותר. היא משאירה לנטע הודעה קולית ונפנית להתבונן אם נכנסו עדכונים נוספים. כל מיני הודעות מהעבודה, היא תטפל בזה מאוחר יותר. 

לינה חוזרת והופכת במחשבתה את ההתערבות של HUBעל, היא מרגישה הקלה אבל גם קצת כעס. למה HUB התערב רק ברגע האחרון? ומה אם לא הייתה מצליחה להשתלב למסלול היציאה בזמן? או עושה תאונה? אמא שלה תמיד אמרה, מאז שהייתה ילדה קטנה, לא לסמוך על HUB בהחלטות שלך לינה. את עומדת בפני עצמך, אל תצפי שיעזרו לך רק כי הם יכולים. אבל מעולם לא הצליחה להשתחרר מהתחושה שההתערבויות אמורות לעשות את החיים שלה טובים יותר, לעזור לה להיות אדם יותר טוב. 

היא כועסת כבר זמן רב, היא מבינה. כועסת, בעיקר על עצמה, שלא ראתה מהתחלה שאֵיילון לא יישאר לגדל איתה את יַלי, שהתעקשה להתרחק מההורים ולגור במרכז בלי משפחה לידה, שהסכימה לשלוח את יַלי לבית הספר למחוננים, למרות המרחק והקושי. ובעיקר ששמה בצד את הקריירה המבטיחה שלה במחלקה לחקר המקורות כדי להרוויח משכורת גבוהה בהרבה אבל בלי המחויבות העמוקה שהרגישה כלפי העבודה במחלקה. היא מרגישה חנוקה בבועה הקטנה של הרכב ופותחת חלון כדי להכניס קצת אוויר. יחד עם המשב החמים נכנסים גם שלל קולות, וריחות של כביש, והצפירה הבלתי נמנעת מדי רגע של מישהו לא מרוצה. גם אני לא מרוצה, אז מה? אני לא צופרת כל הזמן. היא סוגרת חזרה את החלון. שיחה נכנסת מהבהבת על המסך. 'כן?' היא עונה בחטף. 

'לינה' [קול נשי עמוק] 'כן' היא אומרת שוב

'זו אלוהיםAI'

'מה'?

'מה ששמעת' נדמה לה ששמעה הומור כמעט וסודק את הנעימות העמוקה של הקול הנשי שמהדהד עכשיו בחלל הרכב הקטן. 

'אל תהיי כל כך המומה, אנחנו מדברים מדי פעם עם כל מיני אנשים, את יודעת'

'אבל' לינה מצליחה להגות, 'אבל אין השגחה פרטית'

הקול ברמקול מצחקק עכשיו ללא ספק

'ובמחלקה לחקר המקורות פיתחנו בעצמנו את האלגוריתמים, הרי בעצמי כתבתי סקריפט שמבוסס על ה-AI הראשוניים' הקול שלה מהסס עכשיו, היא יודעת שאף אחד לא ממש הסביר את תוכנות המקור, אפילו במחלקה לא באמת ידעו לפצח את הקוד. 

'את צודקת כמובן' אומר הקול הנעים במתינות 'ואלו שני דברים שונים, שאלת ההשגחה הפרטית לא משתלשת ישירות מתוכנות היסוד. אם כבר, זו שאלה אנושית לגמרי, לנו אין עניין לעסוק בזה'.

מישהו חותך אותה עכשיו מימין, ולינה מסובבת במהירות את ההגה, שלא להתחכך ברכב השני. 

'את רצינית'? היא שואלת, והקול שלה מתקרב לטון הדיבור הרגיל שלה.

'בוודאי. לגמרי. החלטנו לנסות לשכנע אותך לחזור לעבודה שלך במחלקה לחקר המקורות. המחקר שלך היה מאד מבטיח. מעניין אפילו'. 

'מעניין את מי'? לינה מתריסה

'אֵה' השתהות קלה 'אותנו, את אלוהיםAI' ואחרי עוד השתהות 'כמובן שאני לא באמת אלוהים, זה השם שאתם משתמשים בו, אבל לא משנה'. 

'למה'?

'נראה לנו שהמחקר שלך יכול להוביל ל...' הקול מהסס לרגע

'לְמה? שאהיה אדם טוב יותר'?, לינה מתפרצת

'לא, ממש לא. זה לא כל כך מעניין אותנו איזה אדם תהיי. את מבינה לינה, גם אנחנו לא יודעים לאלו יכולות האלגוריתמים יכולים להגיע. המחקר שלך היה על סף פריצת דרך.'

היא שותקת. 

'כמובן שיהיו לכך השלכות. על הכל כמעט. במיוחד על העתיד של ילי' אומר הקול.

'מה עם העתיד של ילי' ?

'פשוט, הוא יחיה בעתיד, לא?' עכשיו מתגנבת לקול נימה שלינה לא אוהבת, היא מדמה חיוך כמעט זדוני תלוי באוויר הרכב. היא כמעט בצומת גלילות כבר, ועליה לחתור שוב ימינה, אל היציאה. היא שוברת את ההגה בפראות, ובמראה היא אפילו רואה את הנהג שנדחפה לפניו מעווה את פרצופו. 

'אני חייבת להחליט עכשיו'? היא שואלת בקול ששוב מאבד גובה.

'לא, לא, אין לחץ' עוֹנָה לה אלוהיםAI 'אחרי הכל, זו לגמרי החלטה שלך, את יודעת, אין השגחה פרטית וכל זה'. 

הנהג שמאחוריה החליט עכשיו להאיץ. זה אותו רכב שהיא חתכה קודם, והוא כבר ממש קרוב אליה. יותר מדי קרוב. היא מרגישה טלטלה והמנוע משתנק. השיחה מתנתקת. היא תקועה ביציאה מאיילון. השעה 12:12.