מוות מגג המועדון - א

כמו בכל יום שישי, מצב רוחה של מאי היה מרומם מהרגיל. היא התעוררה עם השעון המעורר לקול שריקת הציפורים, פתחה את החלון והרגישה את הרוח הקרירה מלטפת את עורה. היא לבשה במהירות את חולצת הטריקו הלבנה עם סמל בית הספר ואת הג'ינס הרגיל. אולם ברגע שהביטה במראה, רוחה נפלה. השתקפה לעברה דמות חיוורת וקטנה. דמות שדורשת שיתעלמו ממנה. אפילו בגדיה היו חסרי כל תעוזה, חסרי ייחוד. היא נראתה כאילו יצאה מתוך ספר לימוד מרוב שיעמום. מאי ישרה את חולצת הטריקו והחליקה ידייה על מכנסי הג'ינס. היא הייתה רוצה להיות מאותן בנות שלבשו את הסרבלים ההיפסטרים יחד עם סנדלי השורש, או להעז וללבוש חצאית ואולי לשים מסקרה על עיניה לפני שהיא יוצאת מהבית, אבל ידעה שזה בחיים לא יקרה. את פחדנית מדי, אמרה לדמותה ורכנה צמוד למראה. למה הפנים שלך נראים כמו גוש של פלסטלינה מעוכה? היא עיוותה את פניה וסקרה אותן בזהירות. האם זה עוד פצעון? 

בסופו של דבר, היא נעשתה מדוכאת עד שהעדיפה לא לדעת איך היא נראית. היא נסוגה מהמראה, חטפה את הילקוט ומיהרה במורד המדרגות. אימה ישבה עם כוס קפה שחור ומחשב נייד פתוח בשולחן המוגבה שבמטבח. אביה ניהל שיחת טלפון מהסלון. אולי אצליח להתחמק מהם, פיללה לעצמה. הנה, רק תמשיכי ללכת ישר. אל תביטי הצידה… זהו, עוד שני צעדים …

"ככה מתחמקת מהבית? אולי תאמרי שלום, איך ישנת? משהו?" 

היא כבר הושיטה את היד אל ידית הדלת כשאמה שמה לב לנוכחותה. 

מאי נאנחה. היא שנאה את זה שאמא שלה דרשה הסברים על כל דבר. מאי התכוונה להטיח בה הערה עצבנית, או אפילו עוקצנית, אבל אז עשתה את החישוב והבינה שיהיה מהיר יותר פשוט לתת לה את מה שהיא רוצה. 

במקום זאת, מאי רצה אל אמה ונשקה לה על הלחי. "היי אמא, ישנתי מעולה הלילה. מצטערת. אני ממהרת לשיעור, חייבת לזוז, אדבר איתך אחר כך."

מאי זינקה אל עבר הדלת לפני שאימה תוכל להגיב ונתנה מבט חטוף בסלון. אביה קלט את מבטה וקרץ אליה, הוא הוריד שנייה את הטלפון וכיסה אותו בידו. "אכלת משהו, מתוקה שלי?"

"כן." מאי מילמלה מבעד לדלת. 

"רגע!" אמא שלה זינקה מהכיסא. "לא באמת אכלת!"

אבל זה היה מאוחר מדי. מאי טרקה את הדלת מאחוריה וכבר פתחה בריצה לעבר בית הספר. 

היא הביטה אל מסך הטלפון בעודה רצה. 7:50. כלומר עוד עשר דקות מתחיל שיעור פסיכולוגיה, וייתכן שתאחר.  היא שנאה למהר לבית הספר. תמיד אחרי הריצה, היא הייתה שוחה בזיעה וזה היה מביך. לא שרוב התלמידים שמו לב אליה, כן? רובם התעלמו ממנה והיא התעלמה מהם. אבל, המורה לידור…. היא חשה את עצמה מסמיקה רק מהמחשבה עליו. ובכן, כעת לא הייתה לה ברירה. היא הגבירה את מהירות ריצתה, והגיעה בדיוק עם הצלצול. 

כאשר התיישבה על הכיסא, היא עצמה את עיניה והסדירה את נשימתה. ליבה עדיין הלם במהירות. היא סקרה את בגדיה בעצבים מתוחים. כרגיל הזיעה החלה להצטבר באזור בטנה ובבית השחי. היא התכנסה במקומה בבושה וקיוותה שהכיסא יבלע אותה במקום.  במקרים כאלו היא הצטערה שהיא יושבת קרוב כל כך למורה. 

לשמחתה, תוך שניות השיעור כבר התחיל וכל העיניים היו נעוצות בקדמת הכיתה. לידור, שהיה בין המורים הצעירים היחידים בבית הספר (בתחילת שנות השלושים, להערכתה של מאי) התחיל לדבר בשטף ובכריזמטיות. כולם היו מרותקים במקומם, וכך גם מאי. כעת כשהקשיבה ללידור מרחיב על פירדמידת הצרכים של מאסלו, היא אפילו החלה לשכוח מהזיעה, ומדי פעם ענתה על שאלותיו של לידור. המורה זז בכיתה וכל פעם שחלף על ידה תקף אותה ניחוח הבושם הקבוע שלו - ריח חריף ומרענן של יער לאחר הגשמים, או של חדר לאחר ניקיון יסודי. היא הרגישה שהיא נמסה במקום. 

ככל שהשיעור התקדם, מאי נכנסה עמוק יותר ויותר לנושא (כעת לידור עבר לדבר על תאוריית קיום-השתייכות-צמיחה המבוססת על התיאוריה של מאסלו ועיניו התלהטו מתשוקתו לנושא). היא שכחה מהזיעה. היא לא שמה לב שהזמן עבר עד שלידור הודיע שנותרו חמש דקות, סיכם את החומר שנלמד ונתן שיעורי בית לתלמידים.

"שיעורי הבית ידרשו מכם חשיבה מחוץ לקופסה," פתח לידור בקול הבס שלו, קול רשמי ובכל זאת מסגיר התלהבות. " אני יודע כמה אתם אוהבים לרוץ ישר לחפש באינטרנט, אז שיהיה בהצלחה לאמיצים שרוצים לנסות, כי מה שעכשיו אני הולך לתת לכם. טוב, בואו נגיד שזה משהו דיי חריג שאין באינטרנט וידרוש מכם תשומת לב לאחרים, לסביבה ובעיקר לעצמכם. טוב, מה אני מברבר. אתם רושמים? אז השיעורים הם כאלו: עליכם לנסח מחדש ובמילים שלכם את פירמידת הצרכים של מאסלו ו-"

נשמעו לפתע צחקוקים הולכים ומתגברים מהשורות האחרונות בכיתה. מאי הסתובבה יחד עם שאר התלמידים המסוקרנים, וכמובן, ראתה את רוברט וחבורת הקופים שלו צוחקים ומגלגלים עיניים בדרמטיות כדי שכולם ישימו לב אליהם. אין, חשבה לעצמה. הם פשוט ילדים קטנים. רוברט במיוחד. הוא היה בלונדיני עם אף בולבוסי ופחוס, סנטר שקוע וקול מאנפף ויומרני. מאי לא סבלה אותו. הוא תפס מעצמו יותר מדי, מינימום בראד פיט עם המוח של איינשטיין.  גם נראה שלידור לא היה במצב רוח לשטויות שלו, שכן פנה אליו בתקיפות ומבלי להסס. 

"רוברט, יש בעיה? משהו שאתה רוצה לשתף את כל הכיתה?" לידור שילב את ידיו על חזהו, בביטחון מסוים. אבל מאי ראתה שפניו היו מתוחות מעט. פיו התעקם לחיוך דק, ועיניו המהממות היו ממוקדות ברוברט.

"המורה, אני מניח שבתקופה שלך לא היה אינטרנט." רוברט אמר בהתרסה, אבל מאי הבחינה שהוא השתדל לשמור על טון מנומס ומאופק. בכל זאת, לידור הוא לא עוד אחד מהתלמידים שהוא יכול לכפכף. כלפי מורים רוברט נאלץ - באל-כורחו, כמובן - לשמור על איזושהי מידה של כבוד. לא, זו לא המילה…חנפנות. כן, זה מדויק יותר. 

מאי הביטה עליו והתאפקה שלא לזרוק עליו כיסא. הוא המשיך לדבר מבעד למבטי היראה של חבריו הבריונים. 

"אבל, זה לא כל כך מיוחד כמו שאמרת." הוא ציחקק בלעג, ואז הוסיף לשם הדרמטיות. "אדוני, המורה."

מאי החזירה מבטה בשקיקה ללידור. היא קיוותה שיעיף אותו לכל הרוחות, או שלכל הפחות יישלח אותו למשרד המנהלת. אבל מה שאמר היה טוב יותר מכל דבר שדמיינה.

"רוברט," אמר לידור מבעד לחיוך השובב שלו ועבר בין שורות התלמידים עד לסוף הכיתה. הוא נעצר לפני רוברט. "ידעתי שאתה תגיד את זה. וכמובן, אני רוצה רק לאתגר את התלמידים שלי. ואני מניח שתלמיד חכם כמוך, לא רוצה לשמוע מה שיעורי הבית האמיתיים -  כי עדיין לא אמרתי מה הם, אבל בסדר - אז בכל מקרה, הכנתי לך שיעורים מיוחדים."

הכיתה כולה השתתקה והביטה בסקרנות אל המורה בצפייה לשמוע מה  יישלוף מהשרוול. כולם קיוו לראות את הביריון חוטף קצת נזיפות. לשם שינוי, ובעניין זה בלבד, מאי לא הייתה חריגה משאר הכיתה והיטתה אוזן קשבת. 

"אני גם יודע שאתה מאוד אוהב את המנהלת, כזכור לי מכל הפעמים שבילית אצלה במשרד. אז חשבתי מה יהיה הולם יותר מלתת לך עוד קצת זמן איכות איתה. המשימה בשבילך, רוברט," הוא שלף את הטלפון הנייד. התלמידים הביטו במורה בתמיהה. "היא זו. תפקידך לראיין את המנהלת על תיאוריית הצרכים של מאסלו, ואף לשמוע ממנה, ורצוי בהרחבה יתרה, איך היא דואגת בתור מנהלת ליישם את התיאוריה בבית ספרה על התלמידים. אל תבוא אליי עם פחות משלושה דפים מלאים, משני הצדדים כמובן. שאלות, רוברט? "

הכיתה עדיין הייתה בדממה, אך חיוכים רחבים התפשטו בקרב התלמידים והם חלקו ביניהם מבטים נדהמים. מאי בקושי יכלה לעצור את הצחוק. בהצלחה אצל גברת חפירות בע"מ, חשבה ברשעות.  אולם אז פלטה נחירת צחוק מאפה, וכל המבטים הופנו אליה. 

היו לא, מה עשית… רק שלידור לא ייכעס עליי. חשבה ואז החווירה כמו סיד. אבל באופן משונה, לידור הרים גבה לעברה, והיה לו חיוך מוזר. הוא נראה… משועשע?

בכל אופן, רוברט הגיב בדיוק כמו שציפתה. לאחר שהביכה אותו מול כולם, הכיתה כולה התמקדה בו כעת, והוא האדים כל כך, שחשבה שהראש שלו עומד להתפוצץ בכל רגע. 

המתח שבאוויר היה בלתי נסבל. היא נחרדה לגלות שהיא מתחילה להזיע שוב. למזלה, הצלצול הגואל -עכשיו הבינה בדיוק למה קוראים לו כך - רעם ברחבי הכיתה והשכיח את הרגע המתוח מהתלמידים. כולם כבר זינקו מהכיסא והתנפלו לעבר היציאה והישר לביתם. 

לידור בהה חסר אונים בתלמידים הנוהרים החוצה. הוא עמד עם פה פתוח למחצה, נראה כאילו רוצה לומר דבר מסוים, אבל אז הניף בידו בתסכול וחזר לארגן את התיק. 

הוא שכח לתת שיעורי בית! מאי התחלחלה. ואז כשהבינה מה גרם לה לתחושה הזו נגעלה מעצמה. למה את תמיד חייבת להיות כל כך… כל כך חנונית? 

לא היה לה זמן לרחם על עצמה יותר מדי. לפני שהבינה מה קורה, היא ראתה את רוברט עומד מולה, בידיים רועדות מרוב כעס, הדוקות לחזה כמו שמחזיקים תינוק, או משקולת כבדה שעלולה ליפול. שני חבריו הגוצים עמדו מאחור ושלחו במאי מבטים מתריסים. 

מאי הביטה חסרת אונים סביבה, עיניה מתחננות לעזרה. אבל, כעת הבינה ורצתה להכות את עצמה על טיפשותה, בזמן שחלמה בהקיץ הכיתה כבר התרוקנה ולא היה זכר ללידור.