מסכה חה חה

מסכה חה חה

בכל שנה, בתקופה הזו בערך של החודש השלישי,

אני אוהבת לצאת החוצה, להיטמע בקהל האנושי.

הכול שמח, צבעוני, פסטיבל של פרצופים

כולם גאים, כולם פורים, כולם ממש יפים.

ברגעים אלה אני תופסת את כל מי שמרבין בשמחה 

ומסתכלת אל תוך לבם, אל תוככי נפשם המעוכה

מתוך הרבה רפש אני מוצאת את הצורך הברור:

בני אדם אוהבים להיות חלק מהסיפור.

להיות פעם בשנה דמות כזו, שונה ומאופרת

שהיא קצת מי שהם, אבל בעיקר אחרת.

אני תוהה למה זה נחוץ, מה הם מסתירים

איזה מין דבר הם מחביאים מאחרים?

המחשבות מלוות אותי לאורך שנה שלמה

שבה אני בוחנת אותם היטב על פני האדמה

ואז רואה שגם בשאר הזמן רוב בני האדם

עדיין מצויים בתחפושת, רק בדמות "עצמם"

כל יום הם לובשים פרצוף קצת אחר

מי פחות ומי יותר.

אבל כששוב מגיעה אותה תקופה בשנה

אני מגלה בהפתעה שכלום לא השתנה

אנשים מחצינים דמויות באופן קיצוני

מנקר עיניים או מצחיק, צבעוני וקוצני

איך זה לא מביך אותם? אני שואלת בכנות

הרי כל השנה הם הסתירו הכול בכזו קפדנות.

השנה, משהו אחר קרה.

השנה המציאות הייתה אחרת, מוזרה.

בני אנוש הסתובבו כשפניהם עטופים בד לבן

זה לא היה נראה תחפושת, אבל כן מכוון

וראיתי בני אנוש אחרים, צבעוניים במיוחד

מלאים בבוז משועשע, מבטלים אותם במחי יד.

הפעם כשנכנסתי לתוך לבם למצוא את הזהב

ראיתי דבר אחד עיקרי שהוסתר במאמץ רב

גם הם פחדו, בעיניים שמאחורי החריצים

הם פחדו להיחשף, להיות לרגע לחוצים

לחשוב מה היה קורה אילו נדבקו, ובייחוד -

אם היו צריכים במקום לחגוג להישאר בתוך בידוד.