ערב מול ערוץ הטבע

יש ציפור שחיה בגובה איפה שרק נשרים חיים וכדי שהגוזל ילמד לעוף עליו ליפול מן הקן אחרי הוריו , נפילה ארוכה שנדמה שאין לה סוף , והוא נחבט בסלעים ובצוקים, והטורפים מסתערים עליו ואם הוא שורד את הנפילה אז הוא יודע ליפול וגם יודע לעוף.

שלושה גוזלים היו לציפור. אחד נחבט, אחד נטרף והשלישי נחת בשלום על האדמה. הזדקף בגאווה והידס אחרי הוריו כמי שעשה דבר גדול בחייו הקצרים.

ובכלל איך יכולות הציפורים לעוף מלכתחילה? מפני שעצמותיהן חלולות ומשקלן אפסי ויש להם רצון.

וכיצד הן מתרבות?

למשל סוג ספציפי של פינגווין שמתרבה על אי שבקיץ מפשיר מקרחוניו וחופיו מתכסים בעשרות אלפי ציפורים שמטילות ביציהן בחול החם והן צפופות וחופרות בורות קטנים ומטילות את החול אל הבור הסמוך שמתמלא ומאמצי הציפור החופרת עולים בתוהו ובמשך שבועות הריהן עומדות תחת השמש הקופחת צווחות במלוא גרונן וחופרות בור שכל הזמן מתמלא מחדש.

נס ופלא שבסופו של דבר הפינגווינים חסרי הבינה מצליחים להתרבות .

מאמצי היצורים להעמיד דור נוסף של צאצאים ראויים לכל שבח. וגם הצאצאים זוכים במדליות עבור מוטיבציה לחיים.

כך בוקעים אלפי צבי ים ופוצחים בריצת אמוק אל הים. צוללים בין הגלים באינסטינקט כאילו היה הים מחסה בטוח ואילו על החוף ממתינים הסרטנים והשחפים היסעורים השועלים והתנים שאוחזים ומכרסמים אותם בעודם בחיים. כיצד יודעים הצבים שזה עתה הגיחו אל אוויר העולם שעליהם למהר ככל יכולתם אל הים?

בכליהם המוגבלים גילו המדענים שהמידע לעוף או לזחול לרוץ או לצלול עובר בסלילי הקוד הגנטי של היצור החי. וכך הוא יודע לעשות מה שיצורים כמוהו עשו מאז ומעולם מבלי שיצטרכו לעבור דרך בית הספר והאקדמיה כפי שעשו אותם מדענים.

כך עושים דגי הסלמון שבאים אל נהר מסוים בו הם שוחים במאמצים רבים כנגד הזרם על מנת להתרבות במקום זה בלבד ומיד לאחר מכן מותשים מעייפות ומעונג הם מתים.

והנהר נמלא גוויות צפות של דגים בוגרים סוף סוף מניחים לזרם שישלוט בהם.

בנקודה זו בתמונה נכנסים דובי הגריזלי החומים שיש להם זיקה קרובה אל דגי הסלמון והכרות הדוקה איתם ולכן הם עומדים בנהר ובלא מאמץ מטילים כף כבדה אל המים וגורפים אל פיהם מעדן סלמון רוטט.

אי אפשר שלא לחבב את הדובים , כבדים, איטיים, רגועים וכשהם רעבים הם נעשים זעופים ומחרחרי ריב.

באם חיפשנו הוכחה נוספת לטיפשותן של הציפורים נמצא אותה בעובדה שהן אינן מבחינות בביצה הגדולה של ציפור הקוקייה שהטילה ביצה זרה בקינן ובין גוזליהן הלבנים והדקים מצטמח לפתע גוזל שחור גדול שיש לו הוראה גנטית לדחוף אל מותם את אחיו מבלי שההורים המאמצים יבחינו ברוע המתבצע ממש תחת למקורם.

ואם דברנו על רוע, הכירו את העכביש שטורף עכבישים. כלומר: קניבל. היצור הערמומי מטפס על הרשת הדקיקה שטוו בקוריהם ומנדנד אותה קלות. העכביש הרעב בעל הבית סבור שטרף נלכד ברשתו והוא אץ על שמונה רגליו אל המקום ואז מזנק עליו העכביש הקניבל בקפיצה עצומה ועוקץ את העכביש המופתע. והריהו טורף להנאה את העכביש שבאותם רגעים עסוק באכילת חרק אחר קטן ממנו.

הרי לך עולם נאה.

ואת העכבישים הזעירים שמבריקים בצבעים עזים מעוטרים סימטריות כמו אבני חן מנצנצות ורק במיקרוסקופ אפשר להתענג על מורכבות יופיים. ומדוע להם יופי שכזה? מה שימוש להם בצבע ובצורה? ומה לצפרדעים הזעירות המבריקות המפיקות רעל עז שעוטף את גופן?

ניתן לשער שיופי ורעילות שלובים זה בזה.