הביאני אלייך

כמו באה אליי אל חלוני 

פתיל ידיה כמו כובשות  

חומדות את דרכי, חוזרות מאליהן בתוכי. 

מוסת לעבר דלתי 

חופשי לומר על ליבי 

חומק ברעב גינוני מילתי. 

חפץ וזוהר מריעים ברוחי 

על עוצמת גופך בי נשבר. 

טללים גואים, חובשי כפיים 

עטורי חיים  

כומסים סודותיהם, משיירים בי חותמם. 

לסודה, לפשר רוחה.  

תור חופים חוזר ביעף דמדומים 

מרחף עם כוכבים כלואים 

דומם, בולט כרוח חסידים, 

נושם כמו מנוחה על צריף בשממה כבויה 

לופתת בארזי דקלים 

באבנים, מקלות, חורשות, ערים, תהומות, חופש כרמים. 

אז בשובי לקחתך אל ביתי 

רצוני נשבר 

כומר עצבוני חופף במשעי. 

חפץ מרחתי, כמו נמס, ונשלך מאחורי גבי. 

מטמונים אבודים קיצצו שערותי, לפזרם כאבק יונים. 

מופרד בכוח מבלי ציפוי אהבתך עלי. 

מבלי שזירת כבלי ליבך, ותפארתך, בחופשי נגינתך 

המרפאה בחוזי עינייך מצמררות מבטך  

נוחל מימך כדרים קבועים אצלך אך בנים אין. 

בואי, שובי, עלומים חובשי פיך. 

תורים של חופש, וזוהר צופים לבואך השלם. 

אף אני עימם מבקש מנוסה לבקשתך 

הביאני אלייך רעייתי הנסתרה מים המוות 

הערטול אומר דברים כנוסח למנצח.