גור כלבים סיפור בהמשכים
אופיר מלכי
14 לאוקטובר 2021
·
4 דקות קריאה, 689 מילים
פרק ראשון: אלה
ביום אביבי שטוף שמש נפטר אביה האהוב של אלה. ביום הקודם בילו בפיקניק שנערך על שפת אגם תכול. אלה בת השבע, שערה הדק קלוע בשתי צמות זכרה שאביה אכל כריך עם כתף בקר ומיונז וקינטר בחיבה את אימה על התעקשותה לטייל במקום להישאר בבית ולהתרווח מול מסך הטלוויזיה. למחרת, היה מוטל דומם על גבי אלונקה שהוצבה בבית האשכבה. אימה הרדומה תחת השפעת כדורי ההרגעה, לא היתה מסוגלת לתמוך באלה. גם כשטמנו אותו באדמה, לא הצליחה אלה לבכות. במקום זה עלה גוש גדול ומכאיב בגרונה והיא חשה חולשה.
חייה עמדו להשתנות בעשרות אופנים . ראשון נעלם הנקניק מהמקרר. בכל השנים שחלפו מאז , סרבה אימה להכניס נקניק לביתן. שנית, אלה לא בכתה עוד. גם כששברה את ידה בגיל עשר וטופלה בבית החולים.
‘איזו ילדה אמיצה’ התפלאה הרופאה.
כשהגיעה לכתה יוד, התאהבה לראשונה. מושא אהבתה היה המורה למתמטיקה. המורה בשנות השלושים המאוחרות בחייו, היה נשוי ואב לשני ילדים. מושא בלתי מתאים בעליל.
שנים אחר כך, יאמר לה הפסיכולוג שהתאהבה במורה המבוגר מפני שחיפשה דמות אב.
אלה הבינה, הפנימה והתאהבה גם בו. שוב ללא תוחלת. שחר היה ‘גיי’ מוצהר. הם דיברו באריכות על ההשפעות שהיו למותו הפתאומי של אביה על אופיה הריגושי: שרטטו את המסלול של התפתחות חרדת הנטישה, העדר אמון במערכות יחסים וקינחו בחוסר יכולתה להתחייב .
’הכול ברור לי ‘ אמרה ישובה ישיבה מזרחית על כורסא רחבה בקליניקה ‘אבל הלוואי שיכולתי להנות מטעמה של הפסטרמה על גחלים”.
“ולו יכולת לאכול שוב נקניק...איזה טעם היה לו”? הקשה .
אלה עצמה את עיניה. תחושת חום עלתה ממרכז בטנה והיא חשה את חזה מתרחב עם כל נשימה.
‘טעם של אור שמש ושל צחוק ושל חיבוק’
דמעות הציפו את עיניה וזלגו בחופשיות וללא מעצור במורד לחייה.
‘לעזאזל’ אמרה כשפקחה את עיניה ‘למה אתה גיי’?
שחר הושיט לה נייר טישיו ‘גרוע מזה, אני צמחוני’.
‘זה היה מביך’ אמרה לחברתה לין.
הן שוחחו מדי יום מאז שהיו בנות 14. גם אחרי שלין העגלגלה עברה למרכז הארץ ונרשמה ללימודי תרפיה באמנות . אלה מתחה את רגליה השזופות על מסעד הכורסא שמולה ופיהקה.
‘מביך’ הדגישה שוב את המילה.
לין נאנחה. אלה הגיעה לטיפול בהמלצתה של אימה. ‘שגילתה, בעקבות האובדן הפתאומי, נטייה רוחנית המאפיינת מתאבלים מסוג מסויים.
ז'ולייט הנמוכה והשברירית למראה איתרה בנחישות את המיסטיקנים במודעות שהתפרסמו בדפים האחוריים של החינמונים. ויצרה קשר עם קוראות בקפה, פותחות בקלפים, אסטרולוג ידוע, בתחילה הגבילה את שיטוטיה לאזור המרכז: יפו, תל אביב, חולון, בת ים. אחרי כן נסעה לאילת להתייעץ עם קורא הילות וקורא בכף היד. ולמושב תלוי בקצה יער בקצה הר בגליל כדי להיפגש עם מתקשרת עם מלאכים שהכירה לה את חברתה שתיקשרה עם עורבים שחורים. גם לירושלים שמה פעמיה ונפגשה עם כומר ארמני ששמר בסוד את כשרונו האסור מידיעת קהל מרעיתו. הכומר שחור זקן ועבות גבות, דיבר בשפה כבדה ובלתי מובנת על רקע שירת מזמורי כנסיה וצליל פעמוני מתכת מהדהדים ז'ולייט התרשמה עמוקות.
"מה הוא אומר”? שאלה בשקיקה וגחנה קדימה.
המתרגם השיב : ‘אין לך מה לדאוג. בעלך בגן עדן ומבקש ממך לא להיות עצובה’.
ג'ולייט פרצה בבכי בעודה מדמיינת לנגד עיניה את בעלה המגונן.
‘כל כך מתאים לו לומר את זה’ מלמלה.
‘צר לו שלא הספקתם להיפרד. אבל הוא השאיר לך את העץ ששתלתם ’. מאחר ולא היתה להם גינה ומעולם לא גילתה שמץ של עניין בגינון, השתוממה לשמוע את המשפט האחרון.
‘אולי זו מטאפורה’ חשבה. ונפרדה מכמה מאות שקלים. אלו היו הסכומים המקובלים להתייעצות בעלת אופי רוחני.
בדרך כלל, התאכזבה מפשטות המסרים שהועברו אליה. רובם חזרו במילים כאלו ואחרות על המסר: ‘הוא בסדר. טוב לו. מוסר את אהבתו’ וכו’. לפעמים, תיבל המדיום את המסר במשפט יותר ספציפי כמו: ‘התמונה שכל הזמן נוטה הצידה? במסדרון? אני זה שמזיז אותה כדי להראות לך שאני פה’. בשובה לביתה נעצה מבט בוחן בתמונות. כולן נראו לה עקומות.
‘בכל מקרה’ תהתה כשביקרה אצל שכנתה דורה ‘מה הטעם להזיז תמונות שאף אחד לא מיישר אותן בחזרה’?
דורה הסקפטית מזגה לה ספל נוסף של תה והחליטה לשתוק. צעד נבון תמיד.
לאחר כשנה וחצי של שוטטות איתרה באמצעות רשת האינטרנט, מדיומים מכל רחבי הגלובוס. החביבה עליה ביותר,היתה מדיום אמריקאית, בלונדינית בעלת מראה ‘טראשי’. שבעברה עבדה כספרית שכונתית עד שהתגלו כוחותיה המיוחדים.
הן שוחחו באמצעות תוכנת ה’סקייפ’ ואליסיה נהגה לטפוח על מסך המחשב בקצוות ציפורניה המשוחות בלאכה אדומה בוהקת והן השמיעו טפיחות קלות כמו של טיפות גשם. היא התעקשה לקרוא לה בשם "ז'ולי". מכיוון שבעלה המנוח נהג לכנותה "ז'ולי' חשה מנוחמת מעצם השיחה עם אליסיה שבדרך כלל לא אמרה שום דבר מהותי חדש. מאחר וכל דקת שיחה עלתה לה כשלושה דולרים, ניתק לבסוף, הקשר ביניהן מסיבות תקציביות.