אנקאונטר

A meeting of two: eye to eye, face to face. And when you are near I will tear your eyes out and place them instead of mine, and you will tear my eyes out and will place them instead of yours, then I will look at you with your eyes . . . and you will look at me with mine.’

― Jacob Levy Moreno

ככה באווירה של סוף היום, בערב קיצי מהביל של תחילת אוגוסט, אני ממשיך לשטוף את הצלחת האחרונה אחרי יום ארוך שבו המחשבות, התחושות והרגשות מתערבלות אל תוך בליל של תנועה בלתי פוסקת, דחיפה אינסופית שלעיתים נדמה שאינה מובילה לדבר. 

רק ביקשתי לעצמי לנוח לרגע על הספה ,לבהות באיזו סדרה על כלום בנטפליקס ולאפס לרגע את המוח ואת הגוף, ואז מקלחת קרה ואולי עוד מעט היא תחזור וגם הילדים. והנה צלצל לו הפעמון באופן מפתיע . חשבתי שהם אמורים להגיע עוד שעה ואפילו יותר "רגע!" צעקתי לכיוון הדלת, "אני תכף פותח"...ואחרי שניה צלצול נוסף, "תשתמשו במפתח שלכם , אני לא יכול! " ועוד צלצול "תשתמשו במפתח!! אני שוטף כלים!!!" לעזאזל, שיפתחו בעצמם, בטלנים. עוד צלצול, הפעם זה באמת היה מוגזם, "אני בא..אני בא!" הלכתי לדלת, עצבני על חוסר ההתחשבות, על זה שלא יהיה לי את הזמן שאני צריך לנוח, על המקלחת הקרה שכבר לא תהיה, פסעתי במהירות לעבר הדלת ותוך כדי שפתחתי אותה צעקתי "למה אתם אף פעם לא משתמשים במ.." וברגע שראיתי אותו הופתעתי עד כדי כך שלא ידעתי מה לומר חוץ מלמלמל "מה אתה עושה פה?"

"מה אני עושה פה ?!" הוא שאל, "כאילו שהשארת לי איזו ברירה. אם רק היית מדמיין לעצמך כמה זמן אני מחזיק את עצמי מלהופיע כאן אבל כבר לא יכולתי"

הצצתי לכיוון מסך מצלמות האבטחה. ליאון השומר ישב בבודקה שלו כאילו כלום. השער החיצוני היה סגור. הגננים עברו עם מכסחת הדשא על המדשאות מול הבית ואפילו פאולה הייתה שם בחוץ משתמשת ברשת הצפופה כדי לשלות את עלי הצפצפה שנשרו אל הבריכה. ובשל כך, לא היה לי ברור לי כיצד הצליח לחצות את חמש מאות המטרים מהכניסה לאחוזה אל השביל המוביל אל הבית מבלי שאף אחד לא יראה אותו או יעצור אותו, אבל הנה למרות הכל עמד הוא מולי על מפתן דלתי.

"זה לא מה שסיכמנו" אמרתי, "אמרנו שאתה לעולם אבל לעולם לא תגיע לכאן, לא עכשיו ולא אף פעם, תיכף הילדים נכנסים אתה מבין כמה אתה מסבך אותי אם הם יראו אותך פה איתי? אבל בלי קשר, זה היה הסיכום בינינו כששיחררתי אותך לחופשי, שאתה נשאר שם בחוץ ולא מגיע לעולם. לא יוצר קשר, לא מזכיר שאתה קשור אליי, לא מאפשר לאף אחד להבין שיש בינינו משהו, לא נמצא באזורים שלי, בשעות שלי , מופיע רק כשאני קורא לך והולך מתי שאני אומר לך. ותמיד תמיד כשאין אף אחד בסביבה, זה היה הסיכום, ואתה יודע את זה. ועכשיו מה ?"

"אתה צודק זה היה הסיכום" הוא אמר, "ואם לא היית מפר את הכללים לא היית מגיע לפה בכלל. תאמין לי שאין לי שום צורך בזה, להיות כאן " ותוך כדי כך הביט לצדדים וסרק את פנים הבית במבט של אכזבה. "אז ככה אתה חיי הא? להיות בתוך חיים כאלו כמו שלך, נראה לך שזו סביבה שאני רוצה להיות בה? להישאר בה? נטפליקס ומדיח כלים? חשבונות חשמל וארנונה? הרי איך שנכנסתי לכאן הרגשתי שאני חייב לעוף מפה. אז תסמוך עליי שאם אני פה יש לי את הסיבות שלי, ואחת מהן זה אתה"

"אני ?!" שאלתי בתדהמה, "על מה אתה מדבר ?"

"אתה, כן אתה. אתה זה שהתחיל להשתמש בשם שלי "סופר סתם" לדברים שאתה כותב בעצמך. כל מיני שירי אהבה מתקתקים לפייסבוק, סיפורים עם מוסר השכל , אנקדוטות פשטניות, דברים שאנשים אוהבים, מצמיד תמונות לפוסטים. אתה חושב שאני לא רואה את זה? אז מצד אחד אתה רוצה שאני לא אופיע ומצד שני אתה מכתים את שמי, הופך אותי לרכיכה בורגנית, רודפת לייקים. בדיוק ההיפך ממי שאני. ואם כבר אתה כבר החלטת לכתוב את הדברים האלו אז למה ,למען השם, למה בשמי?" הוא עצר רגע לנשום ועיניו הזועמות רשפו, "אתה יודע הסיכום בינינו שאתה משחרר אותי לחופשי ומאותו רגע אני כותב אך ורק על מה שמעסיק אותי. בטח לא שירים עם חרוזים , כאלו שאפשר לתלות על המקרר !"

מה אכפת לך בכלל ? שאלתי, "אז מה? אז נכון, השתמשתי מדי פעם בשמך כדי לפרסם את התכנים שלי, אתה יודע כמה זה מורכב לפרסם אותך כל הזמן? ולמה כל פעם התכנים האלו הקשים שלך, מוות, אשמה, בגידה, עצב קיומי, בדידות. די! נמאס כבר, גם ככה חושבים שאתה זה אני אז מה זה משנה אם מדי פעם אני כותב משהו קצת פחות כבד?"

"מי חושב שאני זה אתה", הסתכל עליי וצחק, "נראה לך ? תסתכל על עצמך"

הבטתי בו ,מביט בי בעיניים הרושפות שלו, וגם אם למרות הדמיון המובהק בעיקר בחזות החיצונית, הרי ,הודיתי ביני לבין עצמי שכנראה אין בינינו קשר כזה קרוב כמו שלעיתים יכולתי לדמיין. משהו במבט הזה המתרוצץ, חסר השקט התזזיתי והנטיה לפעול בלי לחשוב יותר מידי .ובעיקר התחושה שבכל רגע הוא יכול לעשות משהו בלתי צפוי שאחריו אצטרך לאסוף שוב את השברים. למה שחררתי אותו בכלל, חשבתי לעצמי. אולי זו הייתה טעות, אולי זו הייתה טעות חמורה

"לא הייתה לך ברירה" הוא ענה. 

"אני לא אמרתי כרגע כלום" , אמרתי , קצת מפוחד, "אז למה אמרת את מה שאמרת"

"נכון" הוא אמר, "לא אמרת כלום ובכל זאת גם אתה יודע שלא הייתה לך ברירה אלא לשחרר אותי .זה לא שאתה שחררת אותי אתה יודע, זה אני השתחררתי ממך. אתה יכול לדמיין מה היה קורה אם הייתי נשאר?"

שתקתי. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. על מה היה קורה עם היה נשאר. זה לא הרגיש נכון. ניסיתי לשחזר את הרגע הזה של ההסכם בינינו, מה היה שם לעזאזל כשהחלטתי לשחרר אותו ?

"אתה יודע בדיוק מה היה שם" הוא אמר

"אתה יכול להפסיק עם זה !? " אמרתי בעצבנות.

"במה?"

"בלענות למחשבות שלי, זה קריפי ואני לא אוהב את זה וגם סיכמנו שלא תעשה את זה יותר מהרגע ששוחררת"

"אז עוד פעם, אני חוזר על מה שאמרתי שוב" הוא אמר, "אני כאן לא בגלל שבא לי אלא כי אתה זה שהתחלת לערבב בינינו, ועכשיו אתה מתבכיין שאני עונה למחשבות שלך שהם בכלל המחשבות שלי. אז אני אומר לך שוב אני זה אני ואתה זה אתה כל עוד אתה עומד בסיכום ומבחינתי אין לי בעיה אם שאתה שוטף כלים והולך לישון ב 9 וכותב שירי אהבה סכריניים . אבל אם אתה עושה זאת תעשה זאת בשמך ולא בשמי."

הוא הסתכל עליי , וברכיי רעדו. לא ידעתי להגיד מה עובר עליי עד שזה שפתאום זה יצא לי . "אולי פשוט תעוף מפה ?! עוף מפה ..לך !" 

הוא התבונן בי בהשתוממות, ולפתע קו דק של חיוך נמתח על פניו "זה כואב לשמוע הא? אבל נו אתה יודע , כל אחד מאיתנו עושה את מה שהוא יודע, אני בועט בדליים מלאים ואתה מנסה למלא אותם כל פעם מחדש, מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת לא?" הוא חייך במין זחיחות שכזו אבל היה אפשר לראות שמול האסרטיביות שלי הוא מצא את עצמו קצת חסר ביטחון. פעם ראשונה שראיתי את המבט הזה על הפנים שלו.

אני לא יודע להגיד מאיפה היה לי כח להמשיך אבל אמרתי לו שוב "אמרתי לך , עוף מפה!" והסתכלתי לו ישר בעיניים כמו שהוא מסתכל עליי בדרך כלל.

"אתה יודע מה ?" הוא אמר, "נראה לי שאתה צריך להירגע קצת, אפשר לשתות משהו בבית הזה ?"

זה בדיוק מה שהייתי צריך, קצת זמן שיעזור לי לאפס את עצמי להבין מה לעשות איתו, או ליתר דיוק איך להעיף אותו מהבית לפני שאיילת והילדים מגיעים הביתה. "מה תרצה לשתות ?" צעקתי מהמטבח

אשמח לקפה, אמר

"אפשר להכין לך קפוצ'ינו ? אם כבר הגעת?" שאלתי

"בסדר, תיכף תציע לי גם חלב סויה או שיבולת שועל" אמר בזלזול

"האמת שיש את שניהם", עניתי לו , "בא לך אחד מהם?"

"בסדר נו" הוא ענה , מתרווח על הכורסא האדומה ותוך כדי שהכנתי לו את הקפה הגנבתי לו שני שוקולדים ממולאים בשרי דובדבן שהבאתי מגיחת סוף השבוע לבריסל. אם לא בכח אז אולי בנועם, חשבתי לעצמי. וכך בזמן שהכנתי את הקפה, הצצתי לכיוון חדר האורחים. ראיתי איך גופו שוקע אל תוך הכורסא האדומה. מתרפק על המשי האיטלקי המשובח. ואת מבטו בוחן בפעם הראשונה את ביתי, ותוך כדי כך שמתי לב איך ככל שעוברות הדקות אותה חדות ביקורתית מצמיתה הופכת למבט סקרני, מבט חדש ולא מוכר אולי אפילו של קנאה.

"הנה" הושטתי לו את הקפה , והוא לגם ממנו באיטיות מכניס לפיו שוקולד ממולא ומתענג.

"אני מתחיל להבין איך אתה יכול להיות תקוע בחרא הזה" הוא אמר, קולו רך באופן מפתיע. "בטח מאוד קשה לשבת על הכורסא הנעימה הזו ולחשוב שאתה מפסיד משהו או מישהו"

"למה אתה מתכוון מפסיד משהו ?" שאלתי

"נו באמת, אתה יודע למה אני מתכוון, הרי אני לא נמצא פה סתם ובכלל לא הייתי נמצא כאן בכלל אם כל הגננים והמנקות, הקפה סויה הזה, והבונבונים, הקטיפה הרכה והנסיעות לחול היו הדבר עצמו, אתה יודע את זה ואתה גם יודע למה אני פה. אני פה בדיוק כדי להזכיר לך את זה."

מזגתי לו עוד קפה לספל, "אתה יודע, אני שומע שאתה אומר את זה אבל איכשהו אני כבר לא משתכנע בזה כמו פעם. תראה את עצמך משוטט בעולם, זועם , בודד, הופך עולמות, בשביל מה ? בשביל מי? אתה חי באיזו תחושת שליחות מזוייפת אבל ברגע שנותנים לך קפה חם ושוקולד תוך רגע אתה מתקשה לעזוב. אז אולי תגיד לי פעם אחת ולתמיד מה יוצא לך מכל זה?"

הוא החזיק את הספל בין כפות ידיו, "מה יוצא לי מזה?" " אתה רואה את המבט שלך ? מבט כבוי של מי שוויתר, של מי שסיים של מי…של מי..של מי שמוכן להסתפק בכריות נוחות , ומשקאות ממותקים, של מי שנותן לדקות ולשעות לעבור כאילו כלום , כאילו שלזמן אין משמעות, כאילו שלחיים אין משמעות! עד כדי כך שבהייה באיזו סדרת נטפליקס מזדמנת היא התחליף לדבר עצמו, לחיים עצמם!"

"הדבר עצמו ?" שאלתי בכעס , "ואולי לשם שינוי תוכל להגיד לי פעם אחת ולתמיד מהו אותו דבר עצמו? כי להתנגד לי לחיים שלי למה שעושה לי טוב ונעים אתה יודע כבר הרבה זמן, אבל אולי לשם שינוי במקום לבעוט בדלי כמו תמיד תגיד לי איך אתה ממלא אותו ?" הוא החל לנוע ברחבי הסלון ואני חששתי שלא אצליח להרגיע אותו "איך אני ממלא אותו ? איך אני ממלא אותו ? מי אמר שצריך למלא בכלל משהו. הרי ברגע שאתה ממלא אתה נהיה כבד ומרגע שאתה נהיה כבד אתה הופך לאיטי ונהנתן, ואז אתה שוכח שיש עוד אפשרויות, עוד דרכים עוד דברים שאפשר לעשות בחיים המזויינים האלו" אמר בנחישות והביט בי מחכה לתגובה.

"כמו למשל ?" שאלתי בקול רך "אני באמת רוצה ללמוד ממך..לדעת שאני לא מפספס משהו חשוב"

"אני צריך להגיד לך ? " הוא אמר , "זהו ? ככה אתה מתכוון להעביר את חייך? בית אחד, מדינה, אישה אחת , משפחה אחת?"

"אז מה אתה מציע ?" שאלתי :אני באמת רוצה ללמוד ממך". הוא נעתר, "בוא איתי" הוא אמר "זוכר כמה כיף היה לנו פעם כשהיינו ביחד? אנחנו יוצאים מפה ביחד וטורפים את העולם" תוך 12 שעות אנחנו בפורטוגל, מקימים שם קומונה כולם שם שרים רוקדים ערומים, לא יותר טוב מנטפליקס ?"

"אתה חי בסרט" אמרתי לו, "יש לי אישה שאני אוהב, יש לי משפחה, ילדים. עבודה, עובדים לדאוג להם , אחריות מוניציפאלית, אחריות מיניסטריאלית"

הוא הסתכל עליי ושתק ופתאום "אתה יכול לקשקש כמה שאתה רוצה", הוא אמר "לרגע האמנתי לך עד שראיתי את המבט המשתוקק שלך בעיניים , זה שאני מכיר כבר הרבה שנים ,ובסדר אני מקבל שאתה מרגיש ככה עכשיו ,חלש ומסואב מסתיר בתוכך את הרצונות והתשוקות שלך . אז אתה יודע מה? אני אעזור לך להשתחרר מזה, נחכה ביחד לאשתך וברגע שתגיע אספר לה קצת עליך כמו שאני מכיר . מה אתה אומר ? שתדע פעם אחת ולתמיד עם מי יש לה עסק, כי ואללה כשהסתכלתי עליך לרגע האמנתי שאולי באמת השתנת אבל ככל שעובר הזמן שלי איתך אני מבין שבסך הכל רק הצלחת להחביא את מי שאני מכיר מתמיד. את מי שאתה באמת" 

לא שמעתי כל כך מה אמר חוץ מהרגע שהזכיר שיחכה לאשתי עד שתחזור. הדם קפא בעורקיי והבנתי שהביקור הלא צפוי ולא חביב הזה הולך להוביל אותי ללא פחות מחורבן. הפעם זה לא דלי אחד שהוא הולך לבעוט בו אלא כל הדליים כולם. חשבתי לעצמי שלא תהיה ברירה אלא לעשות משהו לגבי זה, לא בעתיד אלא עכשיו, ברגע זה ממש. "אתה יודע מה ? בסדר..נחכה לאשתי אבל עד שתגיע עוד שעתיים, תן לי את ההזדמנות להיות מארח טוב, אכפת לך אם אראה לך את האחוזה? לפחות שתראה על מה אני צריך לוותר"

הוא היסס לרגע ,הציץ בשעון ואז התרצה "בסדר, בוא נראה מה הצלחת להשיג כשלא הייתי פה"

יצאנו אל הכניסה וביקשתי ממרסלו שיביא את צמד הסוסים אל פתח הבית. "אנחנו יכולים לרכוב לכיוון הנחל הוא נמצא בקצה הדרומי של הנחלה, נוכל לנוח שם עד שאיילת תגיע". התחלנו לרכב, בתחילה על השביל הסלול ואחר מספר דקות עברנו לשביל העפר עד שהגענו לפאתי היער הנושק "בוא תרכב אחרי" צעקתי לעברו "הנחל בכיוון ההוא" רכבנו בשתיקה דרך הסבך הצפוף של העצים עד שהגענו לבקתה ליד הנחל. את הסוסים קשרנו לעץ בחזיתה של בקתה שמבחוץ נראתה ישנה ונטושה.

הפניתי את מבטי אליו במבט מזמין "זו הבקתה הסודית שלי כאן באחוזה. לכאן אף אחד לא מגיע, המפלט שלי לימים עמוסים וקשים, אפילו איילת לא יודעת על קיומה מאז שקנינו את האחוזה אני היחיד שחצה את היער, אז אתה למעשה האורח הראשון שלי כאן. להציע לך לשתות? בירה? יין? יש במזווה בשר מיובש וגבינות. נוכל לשבת קצת ליד הנחל , להתענג קצת על הרוח הנעימה ולחשוב על הדברים שאמרת. פתאום אני מתחיל להבין על מה אתה מדבר" 

"בטח" הוא אמר וחייך. הלכנו יחדיו לכיוון דלת העץ ופתחתי את המנעול הכבד שהיה תלוי על הדלת. השארתי את המפתח בתוך המנעול ונכנסנו יחד לבקתה. את הבקתה שהייתה סגורה במשך זמן רב, אפף ריח של עץ ישן .ומאחר שלבקתה לא היו חלונות והאוויר היחיד שיכל להגיע היה דרך הדלת, השארתי אותה פתוחה לרווחה כדי לאוורר קצת. הפניתי את מבטי לעבר החדר הפנימי "אתה יכול ללכת לדלת השמאלית בקצה המסדרון שם נמצאים היין והגבינות, תבחר לך מה בא לך יש כאן אוסף נהדר של יינות" 

הא הביט בי לרגע ואז הלך לכיוון המזווה ואני ככל שהתקדם פנימה התחלתי לפסוע באיטיות לכיוון הדלת, ליבי הלם בתוכי והרגשתי שהחמצן אוזל מריאותיי , ידעתי שההזדמנות הזאת לא תחזור שוב. אבל כבר כשהגעתי לאמצע הדרך החוצה הוא יצא במפתיע מהחדר השני ופנה אליי "תקשיב יש פה יותר מדי אפשרויות, יש מצב שאתה עוזר לי לבחור ?" ..אני חושב שבאותו רגע הסמקתי אבל איכשהו הצלחתי להשתלט על עצמי ובאתי איתו למזווה כאילו לא קרה כלום. הצעתי לעבר המזווה "תראה במדף העליון יינות איטלקיים מהעשר שנים האחרונות , תחתיו הצרפתיים ותחתיו אוסף של יינות מרחבי העולם משנים שונות. נוכל אפשר לפתוח אחד כזה לכבודך, בכל זאת ביקור מיוחד"

"ומה יש שם מאחור ?" הוא שאל "בעומק של המזווה" התכופפתי ובאמת נזכרתי שבמדף המאובק מאחור שמרתי לי את היינות המיוחדים ביותר, הכל היה מכוסה אבק ומאחר שזחלתי בחושך לכיוון המדף הפנימי לא יכולתי לראות מה כתוב על המדבקות של הבקבוקים" "אתה יכול להביא לי את הפנס מחדר הכניסה ?" שאלתי. הוא לא ענה וכשהבטתי לאחור ראיתי שהוא לא שם. קמתי על רגליי ופסעתי לכיוון היציאה "נו ..אתה רוצה שנשתה משהו מיוחד לאירוע אז תביא את הפנס" קראתי. אבל אז כשיצאתי מהמזווה ראיתי שהוא נמצא מחוץ לבקתה מתבונן בי במבט שלא השתמע לשתי פנים. נחוש והחלטי. רצתי בכל כוחי לכיוון הדלת אבל הפעם הוא היה מהיר ממני, טרק אותה ונעל את המנעול הכבד. מצאתי את עצמי נעול בחושך, חסר אונים.

"תפתח" צרחתי. "תפתח מיד, מספיק עם המשחקים האלה" 

"כן?" הוא גיחך בזעם "אני יודע למה הבאת אותי לפה" מתנשף עדיין מהמאמץ מעבר לדלת " אני לא כזה תמים וכבר כשרכבנו אל תוך היער, פתאום הבנתי מה אתה מנסה לעשות מסתבר שלמרות החזות החביבה שלך אנחנו לא באמת שונים. ואם אנחנו לא באמת שונים חשבתי לעצמי, אז בשביל מה צריך שניים כמותנו? מספיק אחד""תפתח" התחננתי ,"אתה טועה לגביי, אני מבטיח לך שלא התכוונתי למה שאתה חושב..רציתי שנמצא דרך לחיות ביחד, להסתדר, ממש כמו פעם. אתה זוכר איך הסתדרנו פעם? זה היה נהדר" 

הוא צחק "אתה לא באמת מאמין למה שאתה אומר נכון? מה שהיה פעם היה פעם ועכשיו אחרי שאירחת אותי ככה חשבתי לעצמי ש אולי זה דווקא יכול להיות נחמד לנסות את הדרך שלך דווקא, לראות קצת נטפליקס, לשחות בבריכה, לאכול שוקולד בלגי ומדי פעם גם לשחק עם הילדים ולשכב עם אשתך, אולי בכל זאת פספסתי משהו .פתאום הבנתי שאני ואתה אולי נראים אחרת אבל ממש ממש דומים ואם זה המצב אז כנראה שאין מקום לשניים כמונו בעולם ואם אני צריך לבחור אני בוחר בי" אמר ונאלם. לרגע שמעתי את דהרת הסוס המתרחק, פרסותיו הלמו באדמה, טפיפותיו נחלשות עד שנהיה שקט, שקט מוחלט. ברגע ההוא הבנתי שזה נגמר. מפה זה רק הוא.